אחות שכבר לא קיימת

זה היה נראה כמו עוד סתם יום רגיל. היא אפילו לא נראתה עצובה. טוב, היא נראתה קצת עגומה ודכאונית, אבל היא נראתה ככה תמיד בזמן האחרון עד שזה כבר לא נראה לי יוצא דופן.

בהתחלה האשמתי את עצמי. שאם באותו בוקר, הייתי שמה לב אליה קצת יותר, הייתי מבחינה במשהו מוזר. אבל חזרתי על הבוקר האחרון שלי איתה כל כך הרבה פעמים בראשי עד שהבנתי שלא היה שום דבר יוצא דופן או חשוד בהתנהגות שלה, משהו שירמוז על העתיד לבוא בעוד כמה שעות...

הבוקר שלי ושל איימי נפתח בשש וחצי בבוקר, כמו כל יום חמישי טיפוסי. עוד יומיים לסוף השבוע, כלומר ליום ההולדת שלי, אני זוכרת שזה מה שחשבתי כשקמתי בבוקר. ביום שבת היה אמור להיות יום ההולדת החמישה עשר שלי. בדיוק אחרי המחשבה הזאת אני זוכרת ששמעתי נהמת כעס מכיוון חדרה של איימי, שהיה ממש צמוד לחדר שלי. היא כרגיל כעסה על אמא שלנו שהעירה אותנו לבית הספר.

פגשתי את איימי אחרי עשר דקות במטבח. היא שיחקה בחוסר תיאבון בקורנפלקס שלה בזמן שאני אכלתי שני טוסטים עם ריבה. "בוקר טוב" אמרתי לה ולאבא, שקרא את מדור הכלכלה בעיתון. אבא השיב לי ב"בוקר טוב, חמודה" ואיימי אפילו לא טרחה להביט בי. אבל זה בסדר, התרגלתי לזה.

לא הבנתי אז, בתקופתו, מה קרה לאיימי. פעם היינו סתם אחיות רגילות, שיש ביניהם רק הפרש של אחד עשר חודשים. היינו החברות הכי טובות עד שהייתי בכיתה ז' ואיימי הייתה בכיתה ו', והכול היה בסדר. לאיימי היו חברות וחברים טובים, היא אהבה לרקוד ולשיר ובסך הכול הייתה ילדה מאושרת מאוד. ואז בחופש הגדול שלי, בין ז' לח', ושל איימי בין כיתה ו' לז', הכול השתנה. איימי נעשתה דיכאונית יותר ויותר במהלך החופש. היא הסתגרה בתוך עצמה, בילתה שעות סגורה בחדר ובקושי הייתה מגיחה מדי פעם לארוחות. היא כמעט הפסיקה לדבר איתי לגמרי, מלבד תשובות של "כן" "לא" או "מה את רוצה".

חשבתי שזה מהלחץ שלה לחטיבה. אבל היא עלתה לחטיבה. עבר חודש. וחודשיים. ושלושה, וארבעה, וכמעט חצי שנה עברה ואיימי לא השתנתה. היא נהפכה לדיכאונית, בקושי יצאה מהבית, וכשכן יצאה אף פעם לא ידענו לאן והיא גם לא הסכימה לומר. היא הפסיקה לדבר איתי ועם אמא ואבא לגמרי. היא איבדה קשר עם כל החברות הישנות שלה ונותרה חסרת חברים. ניסיתי לעזור לה. לא יכולתי לעזור לה בבית הספר, שנינו למדנו בבתי ספר שונים, אבל ניסיתי להכיר לה את החברים שלי, והם שיתפו פעולה די יפה, אבל היא לא דיברה איתם יותר משהיא דיברה איתי.

עברה כמעט שנה וחצי באותו בוקר, יומיים לפני יום ההולדת שלי, מאז שהיא השתנתה. אני זוכרת ממנה רק זיכרונות עמומים, מאותו בוקר. את הדמות שלה נעה לכיוון האמבטיה לצחצח שיניים, אותה משחקת בקורנפלקס שלה בלי לאכל אותו בארוחת הבוקר, נכנסת לחדר שלה כדי להתלבש.

הדקות האחרונות שלי עם איימי לעומת זאת, זכורות לי בבירור. אולי הרגשתי, רגע לפני שנפרדתי ממנה בלי לדעת שאני נפרדת ממנה באמת, שמשהו קורה. שתינו הלכנו יחד לכיוון תחנת האוטובוס. לקחנו את האוטובסים שלנו מאותה תחנה אבל כל אחת לקחה קו אחר. המרחק בין הבית לתחנה היה עשר דקות. את רובן הלכנו בשתיקה, כמו תמיד, אבל אז שמתי לב למשהו מוזר. דמעות זלגו במורד לחייה של איימי.

"אמי?" שאלתי אותה. כינוי ישן, שלא השתמשתי בו מאז שהייתי בכיתה ז' והיא בכיתה ו'. היא לא ענתה לי. לא ציפיתי שתענה. "איימי? הכול בסדר?" שאלתי אותה שוב. "סתם נכנס לי משהו לעין, תעזבי אותי" היא אמרה. הופתעתי מהקול שלה. מלבד נהמות של "כן" ו"לא" לא שמעתי אותה מדברת כבר הרבה מאוד זמן. הקול שלה לא היה מה שזכרתי. הוא היה צרוד ומחוספס, רועד.

התקרבנו לתחנה. "איימי, בטוח שאת לא רוצה לספר לי משהו?" שאלתי אותה וניסיתי לתפוס את מבטה אבל היא התחמקה ממני בכוונה. "תעזבי אותי" היא אמרה בייאוש. אז עזבתי אותה. ולא הייתי צריכה לעשות את זה. עד היום אני חושבת שאולי הייתי מצליחה לדובב אותה בסופו של דבר, לגרום לה להודות במה שעשתה לאחר כמה שעות משיחתנו האחרונה, לעצור אותה מלעשות זאת. לפחות עשיתי דבר אחד. רגע לפני שהאוטובוס שלי הגיע, חיבקתי אותה.

זה היה חיבוק מוזר. אולי משהו בתוכי אמר לי שזאת הפעם האחרונה שאחבק אותה. והבטתי בה בפעם האחרונה לפני שעליתי לאוטובוס שלקח אותי הרחק מאחותי.

כל היום חשבתי על איימי, על כמה מוזר התנהגה, אפילו בשבילה, היום בבוקר. נתקפתי בסוף היום רצון עז לדבר איתה, והתקשרתי אליה. היא לא ענתה. התקשרתי פעם, פעמיים, שלוש, עד שהגעתי לארבעים פעם ונשמע הצלצול לשיעור היסטוריה. והיא עדיין לא ענתה לאף אחת מהשיחות שלי.

התקשרתי לאמא בהיסטריה, אמרתי לה שאני חושבת שמשהו קרה לאיימי, שהיא לא עונה לי בטלפון. לא ידעתי למה אני עושה את זה, הרי איימי אמורה להיות בבית עכשיו, היא סיימה היום את בית הספר שעתיים לפני שהייתי אני אמורה לסיים. אמא אמרה לי להירגע, שלא קרה שום דבר ושאיימי סתם לא עונה כמו תמיד לטלפון. אבל לא נרגעתי.

היה לי מבחן בהיסטוריה, אבל כבר לא היה לי אכפת. הברזתי מהשיעור ורצתי לתחנה, וכשהאוטובוס הגיע לתחנה שבה הייתי צריכה לרדת, רצתי משם הביתה.

אני זוכרת את הדקות האלו, שנראות לי עכשיו מתוקות להפליא, כי אם היו מלאות בחוסר ידע לדבר שאני כל כך משתוקקת עכשיו שלא הייתי יודעת. רצתי ברחובות, מפילה אנשים, דמעות זולגות מעייני. לא הבנתי מה קורה לי. רק רציתי לדבר עם איימי. לא היה לי זמן למעלית של הבניין. רצתי את כל חמש הקומות של הבניין שלי, עד שהגעתי לדירה שלנו, החלטה שנראית לי כל כך מטופשת עכשיו.

אולי הייתי מצליחה להציל אותה אם רק הייתי עולה במעלית. עוד אחד מהחרטות הגדולות של החיים שלי. פתחתי את הדלת בתנופה. "איימי!" צרחתי, בהיסטריה, בפאניקה. שנייה מתוקה של חוסר ידע. ועוד שנייה. אני משערת שמשהו כמו חמש עשרה- או עשרים שניות. ואז בבת אחת זה הרגיש כאילו מישהו נתן לי סטירה ממש חזקה. פתחתי את הדלת של החדר של איימי. היא הייתה שם, שרועה על המיטה שלה.

מתה. ביד הרפויה שלה הייתה קופסת כדורים. לא ידעתי ואני לא יודעת עד היום איך היא השיגה אותם. במשטרה אמרו לנו שהיא לקחה לפחות עשרים כאלו ברצף כדי למות. זה מסביר למה הקופסה הייתה ריקה. וזהו. התמונה של אחותי שרועה על מיטתה, מתה. לא יותר מגוויה קרה. הילדה המאושרת של כיתה ו', הילדה הדיכאונית של כיתה ח'... לא היה אכפת לי מה היא. היא הייתה אחותי. הייתה. כי עכשיו היא רק גופה. ובדיוק כשהגעתי למסקנה הזאת הכול נהיה שחור והתעלפתי.

התעוררתי אחרי פחות מחצי שעה. אמא ואבא והרבה שוטרים ואפילו אמבולנס מחוץ לבניין היו בבית. לקחו אותי לחקירה קצרצרה, אף אחד לא באמת חשב שהרגתי את אחותי, אבל הם היום חייבים לבדוק. אבל לא היה לי אכפת. השבתי על התשובות של השוטרים כמו גזע עץ חלול. הרגשתי כאילו כל טיפת שמחה שהייתה בי אי פעם, התפוגגה. אחותי הקטנה התאבדה. אחותי התאומה, החברה הכי טובה שלי, מתה. בהלוויה שלה לא נשאתי הספד. רק הבטתי באנשים שמכניסים את אחותי המתה לתוך הארון וקוברים אותה באדמה וקימטתי את המכתב שהיה בתוך אגרופי. מכתב ההתאבדות של אחותי היה מאוד קצר ולא עמוק במיוחד:

אמא, אבא ואמילי היקרים,

אני כל כך מצטערת. על הכול.

אני אוהבת אותך אמא.

אני אוהבת אותך אבא.

ואני אוהבת אותך אמילי.

איימי.

החלק האהוב עליי במכתב היה השם שלה, איימי. בגלל הרבה סיבות. אולי כי היא חתמה אותו בלב שבתוכו היה פרצוף מחייך, כמו שתמיד היינו כותבות את השמות שלנו שהיינו קטנות. אולי כי היא סלסלה את האות a בצורה שכה אהבתי, במין לולאה קטנה בסופה. ואולי, כי השם שלה היה ההוכחה היחידה לכך שהיא קיימת, יותר מכל התמונות והזיכרונות שנשמרו. וכי אחרי יותר מעשר שנים בהם איימי לא קיימת בעולם הזה, לפעמים נראה שלא הייתה בו מעולם.