פרסי וויזלי-הסיפור האמיתי

כל חייו התגרו בו. צחקו על אביו, בוגד הדם. אחרי שבע שנים, זה נעשה בלתי נסבל. פרסי וויזלי רק רצה להיות מוערך-שלא יורידו מערכו רק כי אבא שלו אוהב מוגלגים. כשפרסי קיבל את סיכת המדריך, הוא כל כך התגאה בעצמו שהוא אפילו לא הצטרך את הינשוף שקיבל במתנה מהוריו. זאת הייתה בשבילו ההוכחה שהוא שווה משהו-שדמבלדור מאמין בו. ואם דמבלדור בכבודו ובעצמו מאמין בך-העולם כולו מאמין בך. הוא ידע שאחיו צוחקים עליו מאחורי גבו-אבל כבר לא היה לו אכפת. הוא כבר ידע מה הוא רוצה לעשות בעתיד-קודם כל להתנתק מהמשפחה הזאת. היא עושה לו רק רע. כשפרסי סיים את שנתו השביעית בהוגוורטס, בהצטיינות כמובן, הוא פנה למשרד הקסמים לחפש לו עבודה. אדון קראוץ' מצא חן בעיניו מיד. הוא היה כל מה שאביו לא היה-מסודר, מכובד, מוערך. באותו רגע הוא ידע שיותר מכל דבר אחר-הוא רוצה להידמות לו כמה שיותר. כשהתקבל לעבודה, לא היה מאושר ממנו. לאט לאט פרסי התקדם במעלה סולם הדרגות, עד שהגיע להיות עוזרו האישי של קראוץ'. הוא ניתק את הקשרים עם אביו, לאחר שהחליט לפלס את מעמדו מעלה בכוחות עצמו, ולא רצה קשר עם אנשים שיגררו אותו בחזרה למטה. פרסי העריך עבודה קשה, ולא היה מוכן שיהרסו לו אותה. הוא המשיך להיות נאמן לבוס שלו, גם כשהתחילו לכרסם בליבו חשדות לגבי היעדרויותיו הממושכות. המשיך לגבות אותו. נשאר נאמן לגרסא שלו, שמחלה ממושכת מרתקת אותו למיטה. פועל באדיקות לפי ההוראות שנשלחו אליו בינשופים. מתעלם מהעובדה שהבוס האהוב לא יודע את שמו, משכנע את עצמו שאדון קראוץ' עוד ילמד ששמו וויזלי, לא וות'רבי. כשמשפחתו נלחמה בלורד וולדמורט, הוא פתאום התנער, כאילו התעורר מטראנס. הוא הבין שלמרות מעמדם הנמוך, בני משפחתו הם האמיצים והחזקים ביותר שקיימים. שהם אלה שהיו ראויים להערכתו, ולא אדון קראוץ' המוקפד מדי. בבת אחת חזרה אליו אהבתו למשפחת וויזלי, המשפחה שלו. כשפרד מת, הוא האשים את עצמו. אם רק היה שם כדי לעזור, אם רק לא היה יהיר כל כך, טיפש כל כך.