בשביל הרגעים האלה אני חיה. רק בהם אני מועילה למישהו.
בשביל הרגעים האלה אני חיה-פשוטו כמשמעו.
כשנגמר המיון, אני חוזרת למשרד המנהל-פשוט יושבת שם למשך שנה שלמה. מחכה בקוצר רוח ל1- בספטמבר.
התלמידים אוהבים את השירים שאני שרה להם- הם מסתכלים כל זה בתור טקס. מסרות. הם לא יודעים שאני פשוט ממציאה אותם כדי לשרוד, כדי לשמור על שפיותי.
גם מצנפת היא בן אדם.
גם מצנפת צריכה משהו שיחזיק אותה במשך שנה שלמה.
לפעמים אני חושבת לוותר. חושבת לעצמי שאני לא כל כך נחוצה בכל מקרה. ברגעים האלה דמבלדור נכנס, מדבר איתי. הוא האדם היחיד שמבין אותי, שיודע איך לעודד אותי. אחרי השיחות האלה אני שוב מרגישה נחוצה.
אני חיה בשביל ה-1 בספטמבר.
|