כי אחרי הכול כוחה של האהבה תמיד מנצח

"טום- לא!" צרחה ילדה ג'ינג'ית אל עבר החבר שלה "טום!בבקשה ממך, אל תעשה את זה!" ניסתה שוב הילדה, אך ללא הועיל. טום הרים את שרביטו מהרצפה וכיוון אותו אל עבר חברו הטוב, דיימן. "תגיד שאתה מצטער!עכשיו!" דיימן התרחק מהנער הצורח, מנסה להגיע לשרביטו אשר היה זרוק על הרצפה "לא אגיד שאני מצטער, כי אני לא מתכוון לשקר לך! אני-אנחנו..מאורסים!" צווח דיימן על חברו. טום נראה היה כאילו הוא עומד להתפוצץ, כי הוא אהב אותה. הוא אהב את הילדה הג'ינג'ית בעלת העיניים החומות, הוא אהב את ליסה. "אני מצטער דיימן, אבל החתונה לא הולכת להתקיים." לחש טום בקור, קולו שקט. קול אשר הפחיד את דיימן יותר מאשר הצעקות."אבדה-קדברה!" קרא טום,והכול נהיה שקט. "דיימן!" צרחה ליסה ורצה במהירות אל עבר הגופה. "טום! טום רידל! א...אתה הרגת אותו... ועוד בקללה אסורה!" התקוממה ליסה, נעמדת במהירות, שרביטה נמצא בידה המאוגרפת, מוכן למתקפה. "אתה..אתה הולך למות!" היא קראה, אך טום כבר נעלם.

כשפתח את דלת ביתם של הפוטרים, ראה את ג'יימס עומד מולו,שרביטו בידו. עיניו היו מפוחדות, אך חזקות. "ג'יימס פוטר,סור מדרכי." קרא וולדמורט בקול קר,קר מהרגיל. "אני לא אזוז, וולדמורט! אתה לא תפגע בלילי או בהארי, אפילו אם זה היה במחיר חיי!" צרח אליו ג'יימס. וולדמורט חש בפעם הראשונה בחייו חרטה. ג'יימס נראה היה בדיוק כמו דיימן, אותו שיער שחור שנופל על עיניו, אותו מבנה גוף ואותה נחישות בקולו. "ג'יימס פוטר, אני מצטער מאוד." לחש וולדמורט וכיוון את שרביטו הישר אל ג'יימס. "אבדה קדברה!" אמר ומיד נשמע 'בום' ענקי כאשר ג'יימס צנח על הרצפה, מת. וולדמורט הסתכל על הגופה, דמעה מאיימת לזלוג מעינו. הוא לא רצה להרוג את ג'יימס, בדיוק כמו שלא רצה להרוג את דיימן. אבל לא הייתה לו בררה... הם היו רק מכשול בדרך למטרה הסופית. כשנכנס לחדר בו היו לילי והארי, ליבו התכווץ. היא נראתה בדיוק כמו ליסה, אותו שיער ג'ינג'י הנפרש על גופה בים של תלתלים, אותו סומק בהיר על לחייה ואותן עיניים אשר לא נראו כמו עיניה של ליסה, אך היו חמימות ורכות,ומלאות דמעות. "אתה הרגת אותו?!" צווחה לילי. וולדמורט לא ענה, הייתה לו הרגשה שלילי יודעת את התשובה. "אני לא מאמינה...ג'יימס.." מלמלה לילי, גופה רועד בפראות. "לילי פוטר, אני באתי כדאי להרוג את הארי ג'יימס פוטר, לא אותך. זוזי ואני לא אפגע בך לרעה." לחש וולדמורט, אך לילי נשארה במקומה. "אני לא זזה. אתה לא תהרוג את הארי, כי ללא הארי חיי לא היו שווים. ללא הארי וג'יי-" אך היא לא סיימה את משפטה כי וולדמורט שלח אליה קללה ממיתה. הכול היה שקט חוץ מבכיו של הארי הקטן. 
הכול היה שקט, חוץ מליבו של הארי.הכול היה שקט חוץ מנשימתו של הארי. 
הכול היה שקט בוולדמורט אשר ראה את לילי צונחת אל הרצפה. היא נראתה כמו ליסה, כאב עבר בגופו והוא הרגיש איך נשמתו נוטשת אותו.הוא לא הבין מדוע, עד שראה את השרשרת על צווארה של לילי. הקללה שלו פגעה בשרשרת וחזרה אליו. וולדמורט אמר לליסה פעם שכאשר היא תמות, כך גם הוא. כנראה שהוא לא התכוון לליסה אלא ללילי.

בשעה שאלבוס סוורוס פוטר ביקר במכטש גודריק על מנת לראות את ההריסות של הבית בו מתו סבתא וסבא שלו, הוא הרגיש איך הדמעות זולגות, כיוון שהבית עדיין עמד שם, בשלמותו. הוא נכנס אל הבית וסקר את החדרים. ככל שעבר הזמן, כך גם דמעותיו של אלבוס נהיו עגולות יותר וכבדות יותר, בסוף הוא הגיע לחדר האחרון. חדר שינה של תינוק. הוא ניחש שזה היה חדר שינה של אביו כשהיה תינוק. הוא הסתובב בחדר, לא נוגע בדבר כיוון שהוא לא רצה להרוס את המקום. "מה זה?" לחש אלבוס אשר ראה שרשרת זהב זרוקה על הרצפה. הוא מיהר להרים את השרשרת אשר התגלתה כתליון ופתח אותו. דמעות עגולות זלגו מעינו שראה מה נמצא בתליון: תמונה של סבא וסבתא שלו לפני מותם, מחייכים וצוחקים.
כי אחרי הכול, כוחה של אהבה תמיד מנצח.