דברים שהפסדתי כשמתתי

"אבדה קדברה"

הוא התעורר עירום באולם גדול ולבן וראה מולו גשר. הוא ידע מה זה אומר. הוא ידע שהוא מת והא ידע שהוא לפחות, צריך לחצות את הגשר. אבל היה דבר אחד שהוא היה צריך לעשות לפני כן. משהו בשביל עצמו. הוא פעל לפי האינטואיציה שלו, אבל זה עבד. דבר ראשון, הוא דמיין לעצמו בגדים והם הופיעו כשהוא כבר לבוש בהם. אחר כך, הוא דמיין דף נייר חלק ועט. עט בצבע זהב, שהתאים לצבעי הבית ונראה לו מתאים למתים. הוא נשכב על הרצפה, עם הדף פרוש לפניו, והתחיל לכתוב. קודם כל הוא כתב את שמו – קולין קריווי – בראש הדף. אחר כך הוא התחיל לעבוד.

דברים שהפסדתי כשמתתי:

-         גוף גשמי

-         את המשפחה והחברים שלי

-         את הסיכוי למצוא אהבה, להתחתן, להקים משפחה

-         את אי הידיעה של מה עומד לקרות

-         אוכל ושתייה (סתם כי הרוחות בטירה תמיד דיברו על זה)

-         את האפשרות להתפרסם

-         את היכולת לנסות דברים חדשים

-         את תחושת הסיפוק כשמצליחים לעזור איכשהו, בכל צורה שהיא, למישהו, כל אחד שהוא

-         את האפשרות לסיים את הלימודים בהוגוורטס

אבל זה בסדר. זה לא כאב. זה היה שווה את זה. יצא לי ללמוד 5 שנים בהוגוורטס (אי אפשר לספור את השנה האחרונה), אולי יזכרו אותי, בתור מישהו שמת בשביל העם, כדי שיהיה להם עולם. אולי ישתמשו בתמונות שצילמתי, ויום אחד אני אפגוש את המשפחה והחברים שלי, ועד אז, אני אסתכל ושמור עליהם מלמעלה, שתמיד אהיה חלק מהרגעים הקטנים והגדולים בחיים שלהם. אבל הכי חשוב, זה שהגשמתי את החלום שלי. יש אנשים שחיים שנים על גבי שנים ולא מצליחים. אני הצלחתי. בגיל 11. פגשתי את הארי פוטר. לא סנוב ומגעיל כמו שהוא היה יכול להיות, אלא את זה שחלמתי לפגוש. הייתי חלק מהחיים שלו. בגיל 16, כשמתתי, זה לא היה סתם בשביל העולם, כל אחד – כולל אותי- היה מת בשביל העולם, אבל אני מתתי בשביל הארי פוטר, הגיבור הלא מאכזב. ככה הוא יוכל להמשיך להיות גיבור לא מאכזב בשביל ילדים – ובוגרים – אחרים.

הוא סיים. הוא קיפל את הדף הכי קטן שהוא הצליח, הכניס אותו לכיס שלו ועבר את הגשר, בלי להסתכל לאחור.