עכשיו כשהיא איננה

היום של ליסה התחיל מעולה. אחותה לא העירה אותה לפנות בוקר, היא לא איחרה את האוטובוס, ושיעור גיאוגרפיה שבשעה הראשונה התבטל ובמקומו התקיים שיעור חופשי.

ליסה לא חשבה אפילו לרגע אחד על כך שמיילי לא נמצאת בכיתה.

עיניה נפקחו רק בהפסקה כאשר ליז שאלה אותה איפה מיילי וליסה לא ידעה לענות, "אולי היא עוד פעם פספסה את ההסעה", היא הציעה בהעדר אפשרות אחרת. היא לא שמה לב לרגע לקמטי הדאגה שחרשו את מצחה של ליז.

בהמשך היום לא נראה שום סימן למיילי, עד השעה השישית.

כיתה י"א 1 הייתה בעיצומו של שיעור תנ"ך כאשר איש בשנות השבעים לחייו נכנס לכיתה, בלי לדפוק יש לציין, וביקש לדבר עם ליסה ושרה, המורה שיחררה אותן בלי להגיד מילה.

"אתן חברות של מיילי?" שאל האיש בחנק, נראה שכול רגע הוא עומד לפרוץ בבכי. "סליחה אדוני, מי אתה? בכול מקרה אנחנו לא חברות קרובות של מיילי, סתם, היא לומדת איתנו בכיתה, לפעמים נפגשים אחרי בית ספר", ענתה שרה בדיפלומטיות, שרה הייתה אשפית בהתחמקות מתשובה ישירה אך נראה שהפעם זה לא עזר לה, "אז מדוע היא כתבה דווקא לכן?" שאל האיש והגיש לשתי הבנות שני דפים שהוציא מתיקו, על אחד הדפים התנוסס שמה של ליסה, והיא מצידה מיהרה לקחת אותו בעוד שרה מהססת מעט. מה שקראה הפתיע אותה עד מאוד.

ליסה. היו זמנים בהם קראתי לך החברה הכי טובה שלי. ברור שזמנים אלו תמו כבר מזמן.

מבין כול החבורה אותך אני מכירה הכי הרבה זמן. אז כן, אני כן כועסת עלייך, שלא חשבת על זה לרגע, תמיד היית מספרת איך מרגע שאת ושרה נולדתן הייתן חברות, כמו האימהות שלכן, והן כמו הסבתות שלכן... אבל מעולם לא חשבת על זה שאני זאת שגדלה איתך מגיל שלוש, שאני זאת שכששרה נתנה לרנה לשבת לידה הצטופפה יחד איתך ועם ליז במושב כדי שלא תצטרכי לעמוד, איכשהו הזיכרונות האלו תמיד פרחו מזיכרונך.

אך למרות כול זה היית אחד האנשים הכי חשובים לי בחיים, למרות שלפעמים לא ראית אותי ממטר, אני לא מבקשת ממך לחזור להיות חברה שלי עכשיו, כשכבר מאוחר מדי, רק לזכור, שהייתה פעם עוד ילדה שגדלה איתך, גם אם היא לא הייתה שרה.

ליסה שמטה את המכתב כאילו הוא רעיל, "מיילי, היא...?" היא אפילו לא העזה לשאול את השאלה בקול רם, אבל המילים כשכבר מאוחר מדי סיפרו הכול.

הפרק הקודם		הפרק הבא