לא המוצא האחרון של אף אחד

מתורגם באישור המחברת.

ויתור זכויות: למחברת ולג'יי קיי רולינג.

זה התרגום הכי ארוך שלי, לקח לי די הרבה זמן לסיים אותו, אבל הנה הוא.

יש לי עוד פיקצר חמוד שסיימתי לתרגם, ואני אעלה אותו רק אם יהיו תגובות על זה, ובבקשה תגיבו גם על הפיקצרים הקודמים שלי. זה מבאס להשקיע בתרגום הרבה זמן, ולגלות שבקושי מישהו אחד מגיב.
אני מבקשת שתגידו לי כל הערה שיש לכם על התרגום.

נשף חג המולד הלך טוב עבור רוב תלמידי הוגוורטס, דורמשטנג ובובאטון. האולם הגדול נראה פשוט נפלא, האוכל היה מעולה וכולם נראו יפים. באותו הרגע האולם נראה רגוע למדי וכולם רקדו עם בני זוגם. כולם חוץ מקבוצה קטנה שישבה בחלקו האחורי של האולם. הם התווכחו.

"את מתרועעת עם האויב!" שאג רון וויזלי בפניה של הרמיוני גריינג'ר, פניו בוהקות באדום.

"איך אתה מעז!" צעקה הרמיוני בחזרה, פניה כעוסות. "הטורניר הזה הוא בינלאומי! להתיידד עם אחרים!"

 בהינף, קובעת האופן סופי את המילה האחרונה באחד הוויכוחים שלהם, היא הסתובבה על עקביה, מסתערת דרך רחבת הריקודים. היא עשתה את דרכה אל הדלת, הסתובבה במהרה וירתה מבט אחרון למקום שבו עזבה את רון זה עתה. הג'ינג'י המצטער בהה עכשיו בערגה בדמותה הרוקדת של פלר דלאקור במרחק קטן משם. זעם זמני תקף אותה. איך הוא מעז לומר לה דברים כה פוגעים, ושלא יהיה אכפת לו מזה עשרים שניות לאחר מכן.

 היא התפרצה אל אולם הכניסה, מחפשת מפלט. לקחת כמה נשימות מרגיעות לא יספיק לה כרגע. היא לא הייתה חופשיה. פתאום, כל הטירה הרגישה חנוקה. היא מיהרה אל דלתות הכניסה, מנסה שלא למעוד על עקביה, ויצאה אל אוויר הערב.

ליל חג המולד היה רגוע וקריר, מצמרר אותה מעט בשמלת המשי שלה. היא יצאה אל החצר, צועדת בשקט על השלג שכיסה את אבני הריצוף העגלגלות. כמה פתיתי שלג ירדו באיטיות באוויר, נוחתים על אפה. היא העיפה מבט חטוף אל דלתות הטירה. היא יכלה לשמוע את המוזיקה מתנגנת ברכות מהאולם.

דמעה החליקה במורד לחייה, קופאת באוויר החורפי. הרמיוני החניקה יבבה, נחושה שלא לתת לה לצאת. היא שפשפה את זרועותיה, מנסה לחמם את עצמה מהאוויר הקר. הקור הרגיש כמו סכינים על עורה. היא שמטה את זרועותיה, מוותרת. זה לקח את כל מאמציה שלא ליפול אל הקרקע.

זה היה הלילה שלה, הרגע שלה. זו הייתה ההזדמנות שלה סוף סוף לא לדאוג לגבי הלימודים שלה, מזימות מרושעות, או אפילו שני חבריה הטובים. זו הייתה ההזדמנות שלה פשוט להיות נערה מתבגרת רגילה, בריקוד עם הנער שחיבבה. היא התלבשה, התאפרה, ואפילו עיצבה את שיערה לכבוד האירוע. היא נכנסה אל האולם כשהיא מרגישה כמו נסיכה, ויצאה ממנו כשהיא מרגישה כמו בת איכרים, חסרת תשומת לב שרכשה מקודם.

איך רונאלד העז לצעוק עליה על כך שהלכה לנשף עם ויקטור קרום. איך זה עניינו עם מי היא יוצאת? איך הוא הרשה לעצמו לצרוח עליה על "התרועעות עם האויב", כשהוא עצמו שאל את פלר דלאקור, מתמודדת נוספת בתחרות. הוא הרס את הלילה שלה, רק בעזרת מילותיו. איך מישהו שטוען שהוא החבר הכי טוב שלה יכול היה לקרוע להאשים אותה בדברים כל כך פוגעים? ואיך יכול היה הארי שלא להגן עליה? היא הייתה לטובתו כשכולם, כולל רון, עזבו אותו לבד. היא לא יכלה להאמין שהשניים האלו היו החברים הכי טובים שלה.

הרמיוני מחתה דמעה מפניה. היא ניסתה להרגיע את עצמה, לוקחת כמה נשימות ארוכות. היא לא הייתה מסוגלת לכך. היא לא יכלה לחזור לשם ולפגוש את כולם ככה, לפחות לא את קרום, הבחור שהיא באמת חיבבה. לעזאזל איתך רון! הוא תמיד היה כזה, הורס אותה כשהיא מרגישה שהיא מתחילה לפרוח. איך הוא היה החבר הכי טוב שלה?

"גריינג'ר?" קרא קול מהחשיכה. הרמיוני הסתובבה ופלטה אנחה.

יורד במדרגות, כרגע יצא מן האולם הגדול, היה הילד- סמור, דראקו מאלפוי. שיערו הבלונדיני בהק בחשכה. הוא לבש גלימה כהה, שנערמה סביבו כשעשה את דרכו למקום שבו עמדה. הרמיוני נאנחה פעם נוספת. היא הרגישה פגיעה עכשיו, ומאלפוי תמיד היה האחד שהשפיל אותה בזמן שהיא הרגישה ככה.

"מה מאלפוי?" היא סיננה, משלבת את זרועותיה על החזה שלה. קולה נסדק מעט.

נסיך סלית'רין בחן אותה, עיניו חוצות כל סנטימטר בגופה. בדרך כלל, הרמיוני הייתה סוטרת לו על פניו. בכל אופן, משהו עצר אותה.

עיניו של מאלפוי היו שונות. העיניים הכסופות העמוקות, שבדרך כלל היו כל כך קשות וקרות, היו שונות. הרמיוני לא הצליחה להבין את הרגש שמסתתר מאחוריהן. כל מה שידעה זה שהרגש הוא לא שנאה.

"גריינג'ר..." אמר, קולו רך. "הכל בסדר?"

"נהדר, מאלפוי," אמרה, מקווה שקולה מלא בסרקזם .

"לא את לא," אמר, מזעיף את פניו. "ראיתי אותך רצה החוצה מהאולם. מה קרה?"

הרמיוני גיחכה. "כיוון שאני בטוחה שאכפת לך, מאלפוי." עם זאת, עוד כמה יפחות בכי נתפסו בגרונה.

"הרמיוני..." אמר. פרץ של הלם עבר בה. מאלפוי לעולם לא קרא לה בשמה. זה תמיד היה גריינג'ר, בוצדמית או שמות משפילים אחרים. לשמוע את שמה האמיתי, הרמיוני, על שפתיו הרגיש שונה.

"מה מאלפוי?" שאלה הרמיוני, מרוגזת. בין אם הוא השתמש בשמה או לא, היא עדיין לא רצתה להתעסק איתו כרגע.

הנסיך טהור הדם הלך כמה צעדים קדימה, עד שהוא עמד ממש מולה. הרמיוני הרגישה יותר דמעות נופלות וקופאות על פניה. היא מצמצה והעלימה אותן, ונעצה את מבטה בקרקע. היא לא הייתה מסוגלת לפגוש את עיניו כרגע. דראקו הושיט את ידו והניח אותה מתחת לסנטרה.

"מה קרה?" שאל ברכות. עיניו היו כל כך עמוקות. היא הרגישה שהיא יכולה לטבוע בתוכן. עיני הכסף העמוקות נראו כאילו שהן מושכות את התשובה משפתיה.

"רון ואני רבנו," היא אמרה ללא מאמץ. עיניו היו מלאות ברגש.

"על מה?"

"קרום," השיבה, קולה חלש.

דראקו נראה מהורהר לרגע, מביט מעבר לכתפה. כשעיניו פגשו בשלה פעם נוספת, הוא גיחך.

"וויזל לא אוהב את זה שאת הולכת עם הבולגרי, הא?"

הרמיוני נענעה את ראשה. כמה תלתלים רופפים נפלו מהתסרוקת שלה.

"את יודעת שוויזל רק קינא, נכון?" שאל מאלפוי, עדיין מגחך.

המילים הכו בה מספר פעמים לפני שהבינה אותן. מה? רון? רון... קינא?

זה היה כאילו מישהו הדליק נורה בראשה של הרמיוני. פתאום, הכל נהיה הגיוני. זה היה כאילו היא הבינה פתאום מושג קשה בשינוי צורה, אחרי למידה וניסיונות אינסופיים, והוטרדה כאשר לא הצליחה למצוא את התשובה. הכל, בשנייה אחת, נהייה ברור.

רון מחבב אותה. זה הסביר הכל. למה הוא כל כך כעס עליה, למה הוא הטריד אותה לגבי השאלה עם מי היא הולכת לרקוד, למה הוא היה כל כך מגן עליה. זה היה חוסר היכולת שלו להביע את רגשותיו. פתאום, הרמיוני הרגישה זעם עובר בה.

"איך הוא מעז?" היא צעקה. "איך הוא מעז להפוך את הערב שלי לנורא רק בגלל הקטנוניות והקנאה שלו? הייתה לו הזדמנות לשאול אותי, והוא לא שאל! עכשיו, היה לי זמן נפלא עם הדייט שלי, והוא היה חייב להרוס את זה. הבן של באנשי הזה!" היא פרצה בבכי פעם נוספת.

מאלפוי נראה משועשע ביותר בעקבות התבטאויותיה. בכל מקרה, ברגע שהיא התחילה לבכות, הוא מיד התייחס.

"גריינג'ר?" שאל בהיסוס. "אני יודע שוויזל מטומטם, אבל למה את כל כך מודאגת? אף אחד לא יבזבז את רגשותיו על הג'ינג'י הזה. אם הם כן, האמונה שלי באנושות תעלם."

הרמיוני משכה באפה ונגבה את הדמעות מפניה. "למה בכלל אכפת לך, מאלפוי?"

מאלפוי החזיק את מבטה בהתמדה. הוא השיב, "למה את כל כך מודאגת?"

השפילה את ראשה מטה בתבוסה, היא ענתה. "מפני שהלילה הייתה ההזדמנות היחידה שלי."

"ההזדמנות היחידה למה?" שאל, מבולבל.

"להיות מישהי אחרת. להיות משהו אחר חוץ מהרמיוני גריינג'ר, חנונית קטנה, ילדה טובה ירושלים. חברה הכי טובה של הארי פוטר ורונאלנד וויזלי. לא להיות תולעת הספרים, או האחת שמעתיקים ממנה את שיעורי הבית. רציתי להיות מישהי אחרת הלילה, לא להיות המוצא האחרון של כולם. מישהי שחושבים שהיא יפה; מישהי שאתה מקווה שתוכל להיות איתה. רציתי לרקוד עם הנער שאני מחבבת, ושעניו האירו כשהוא הביט בי. רציתי לילה בלי מזימות, מריבות, או שיעורי בית, או אפילו ספרים. רציתי להיות מישהי אחרת. רק ללילה אחד."

לאורך כל המונולוג, דמעות זרמו בחופשיות במורד פניה. לעזאזל איתך רונאלד על זה שהרסת לה את זה. זה כל מה שהיא רצתה, וכמובן שהוא היה צריך להפוך את הלילה כולו לרגיל בשבילה. היא חיבבה את קרום והוא חיבב אותה, למה החבר הכי טוב שלה לא יכול היה פשוט להיות שמח בשבילה? האם זה לא מה שאתם רוצה בשביל הנערה שאתה מחבב? שמחה?

מאלפוי הסתכל עליה, ותפס את עיניה פעם נוספת. הרמיוני נעשתה חשדנית. היה רגש חדש שהיא מעולם לא ראתה בעיניו האפורות. הן נראו כמעט... אכפתיות?

 מאלפוי הטה את אוזנו אל הדלת. "את שומעת את זה, גריינג'ר?" המוזיקה מהאולם הגדול הגיעה בעצלתיים אל החצר, מצלצלת באוזניה. הרמיוני הנהנה.

מאלפוי חייך, לא את החיוך הרגיל שלו, אלא חיוך אמיתי. הרמיוני הופתעה. היא הייתה אפילו יותר כשדראקו הושיט לה את ידו.

"האם תתני לי את הכבוד של הריקוד הזה?" שאל ברכות, מסתכל עליה דרך תלתליה, שחלק מהם נפלו על פניה.

הרמיוני, המומה ומבולבלת מדי בשביל לעשות משהו אחר, לקחה את ידו. מגחך מעט, מאלפוי הושיט את ידו השנייה מסביב לחלק האחורי של ראשה. היא הרגישה שהוא מצמיד אותה אליו, ואת שיערה גולש על כתפיה בתלתלים.

"זה נראה טוב יותר ככה," מלמל ברכות, לוקח את הרמיוני אל זרועותיו.

הרמיוני הרגישה מאוד לא נוח כשמאלפוי התחיל להתנדנד מצד לצד. אולם אחרי כמה רגעים היא נרגעה ועטפה את זרועותיה סביב צווארו. היא ראתה אותו מגחך כשעשתה זאת. שני האויבים החלו לרקוד.

הם רקדו בחצר בליווי המוזיקה. זה היה משתפך ומסתורי, האופן שבו נישאה החוצה ובקושי הגיעה לאוזניהם. השלג נפל ברכות על ראשיהם וזרועותיהם, אבל נמס במהירות. הרמיוני הרגישה חמים מאוד, מוחזקת בזרועותיו של מאלפוי. פתית שלג נחת על אפה. זה היה קסום.

הרמיוני הסמיקה. היא קיבלה עור ברווז, אם כי זה לא היה מהקור. הרמיוני הביטה בעיניו של מאלפוי. הן היו רבות עוצמה. היא לא יכלה להסיט את מבטה, הם היו כמו מכושפים. גם מאלפוי לא שבר את הקשר; למעשה, הוא התקרב אליה עוד יותר.

מאלפוי רכן קדימה והטה את שפתיו אל אוזנה. היא הצטמררה כשהוא התחכך בעורה.

"את לא המוצא האחרון של אף אחד," לחש. במילים אלו, מאלפוי התרחק ממנה, עוצר את ריקודם. הרמיוני כמעט נפלה, היא הרגישה נבוכה. חושיה, שהיו כל כך שלוים לפני רגע, נהיו לפתע מבולבלים כל כך.

מבולבלת ממה שקרה, הרמיוני ניסתה לרכז את מחשבותיה. היה כל כך הרבה לחץ בראשה. למה היא רקדה עם מאלפוי? למה היא אהבה את זה? תתרכזי, הרמיוני, צעקה על עצמה. היא צריכה לעשות משהו שהיא מבינה, משהו שהיה הגיוני. קרום, היא צריכה ללכת למצוא אותו. היא הבינה אותו.

טוב, אממ, מאלפוי," אמרה, מועדת במילותיה. "כדאי שאלך, ויקטור.. אממ.. יחפש אותי."

מאלפוי הנהן, מביט בה בפעם האחרונה. הוא עמד שם ברצינות. הרמיוני כמעט מעדה על נעליה  כשהיא הסתובבה והחלה לחזור לכיוון הטירה. בדיוק כשהגיעה אל הדלתות, היא שמעה קול קורא מאחוריה. היא הסתובבה, יוצרת קשר עם עיני הכסף בפעם האחרונה.

"הרמיוני?" קרא. שמה על שפתיו שלח צמרמורת בעמוד השדרה שלה.

"כן?" שאלה, אסירת תודה על כך שהיא כבר לא מתנודדת.

מביט בה פעם נוספת, החיוך המאלפויי מופיע על פניו. בפעם הזו עיניו היו מלאות ברגש. העיניים האלו... היא הרהרה, מאבדת מיקוד, עד שמילותיו של מאלפוי משכו אותה מחלומותיה בהקיץ.

"את נראית יפיפייה הלילה."

ליבה של הרמיוני רטט. יפיפייה. היא הייתה יפיפייה הלילה. מנסה שלא להראות כמה מאושרת היא הייתה, היא הודתה לו במהירות, ופנתה, בסופו של דבר, מנסיך סלית'רין ועיניו. היא רצה במהירות חזרה לתוך הטירה, מנסה לשכוח מה קרה. אבל היא לא יכלה, והיא לעולם לא תוכל. ודבר אחד ייחודי תמיד יישאר איתה, למרות שכשהיא מצאה את קרום היא הדפה מחשבה זו מראשה.

היא לא הייתה האפשרות האחרונה של אף אחד.