רגשות אשמה

היא שנאה את עצמה, אבל עכשיו כבר היה מאוחר מדי.

היא לעולם לא תוכל להגיד לו שהיא אוהבת אותו, שהיא חולמת עליו בלילות.

היא לא סיפרה על האהבה הזאת לאף אחד, אפילו לא לחברתה הטובה ביותר. למרות שדווקא לה היא לא יכלה לגלות-הרי היא יצאה איתו.

מריאטה אדג'קום כבר לא תוכל להתוודות.

הוא נשוי באושר, עם שלושה ילדים... הוא לא צריך אותה על הראש, אותה ואת הבלאגן שהיא תמיד מביאה איתה לכל מקום.

הוא מאושר עכשיו, וזה בעצם מה שהיא קיוותה שהוא יהיה.

האהבה שלה אליו הייתה כל כך חזקה, שהיא הייתה מוכנה לוותר עליו.

לוותר עליו-אבל שהוא יהיה מאושר.

היא לא הצליחה לסלוח לעצמה על ההלשנה. לפני שנים רבות כל כך, היא חשפה את צבא דמבלדור. אף אחד מחברי הצבא לא סלח לה על כך.

בגלל טעות אחת קטנה. בגלל מעשה נואש, שנועד למשוך אליה את תשומת ליבו.

תשומת ליבו של הנסיך שלה. האביר על הסוס הלבן.

כל כך אצילי בצניעותו, כל כך מושך בהתחמקויות שלו.

היא לא הצליחה להפסיק לחשוב עליו.

'תפסיקי.' היא אמרה לעצמה. 'את סתם מענה את עצמך'. כאילו שזה עזר לה.

היא הייתה מוכנה לתת הכול בשבילו. מוכנה למות במקומו, אם זה היה עוזר לו איכשהו.

אם רק הייתה לה דרך לומר לו.

אבל אין דרך.

הארי פוטר עכשיו נשוי לג'יני, אותה אחת שמריאטה כל כך רצתה לדמות לה. כל כך קינאה בה.

יפה, אמיצה, נחושה, חכמה, חברותית. למה מריאטה לא יכלה להיות כזאת?

בסופו של דבר גם היא התחתנה. עכשיו גם היא נשואה באושר, עם שני ילדים ועוד אחד בדרך. אבל היא עדיין לא יכולה להפסיק לחשוב על הארי פוטר.

אבל זה לא הוגן. בעלה, בריאן, כל כך טוב אליה. כל כך מנסה להכיל אותה, להבין אותה, לאהוב אותה. אבל היא לא נותנת לו, לא כמו שהייתה מתמסרת אם הארי היה בעלה. ככל שהיא חושבת על זה יותר, ככה היא שונאת את עצמה יותר.

אבל עכשיו כבר מאוחר מדי.

~-~-~-~

בבקשה תגיבו! ממש חשוב לי לדעת מה אתם חושבים על זה, כדי לדעת אם להמשיך לכתוב...

תודה!