אם רק היית מכירה אותי באמת

אם רק היית מכירה אותי באמת.

אם רק היית יודעת מי אני באמת. כי אני מצטער, לא בחרתי להיות כזה, להיות עד למעשה ידי בלי יכולת למנוע אותם. לראות איך אני משאיר מאחורי הרס, חורבן, יתמות, אבלות, ויותר מכול, חלק קטן ממי שאני באמת.

אני חושב שפעם באמת הייתי אני, אבל אז הוא הגיע והחליט מה צריך ומה לא. הוא היה לוחש לי בלילות שעלינו לנקום, כאילו הוא ואני ישות אחת. הוא היה מספר לי את על "הדרך הנכונה", ולא נתן לי להוציא מילה.

אם רק היית מכירה אותי באמת.

אם רק היית יודעת שאני האמיתי הוא לא כזה, שמעולם לא רציתי להיות רוצח מתועב שאת שמו איש לא מעז להגיד, כי לו לא היה לב, אך אני נשבע לך, לי יש.

אני יודע שאת שונאת אותי בכול ליבך, אבל תדעי שאני אוהב אותך. אני אוהב בך הכול, אבל בעצם, אני לא יודע עלייך כלום, הוא תמיד החליט מה לעשות ואני רק ישבתי בצד, צפיתי בך, מוקסם, אך מצד שני לא יכול לעשות דבר.

אם רק היית מכירה אותי באמת.

אז ההיית יודעת שמעולם לא שנאתי אותה, שעל אותו הילד רק ריחמתי, שהיו אנשים שכיבדתי.

ואז, כשהוא השתלט על הכול, סופית, אני חושב שאז היה הרגע האמיתי בו כבר לא הייתי קיים, אני יודע בדיוק מה הוא אמר, הוא אמר וכולם חשבו שזה אני. אני זוכר שהוא ראה בעצמו גיבור, אני יודע שהוא חשב שהוא מהטל במוות פעמים, פעם בשבילי ופעם בשבילו.

אבל בבקשה, תביני, שכשהגיע הרגע ההוא, שהוא הרים את שרביטי כנגד הילד לא אני עשיתי זאת, כשהוא מת לבסוף חגגתי איתכם, אבל איש לא ידע, כי כבר לא הייתי קיים.

בגללו לא הספקתי לעשות את כול מה שרציתי, לא היו לי חברים או משפחה, לא הספקתי ללמוד דבר, ויותר מכול, לא השגתי אותך, כי למה שיפיפייה שכמוך תסכים להיות עם הלורד וולדמורט הנורא? הלכת אל פוטר והשארת אותי לבד, כי אחרי שכבר לא יכולתי לזכות בך לא היה הטעם לחיים לא חיים, כי הוא חי, ואני? אני רק הייתי עד.

אז אני מצטער מרי, תביני, זה לא באמת הייתי אני, אני מצטער עלייך, על בנך, אפילו על בעלך, אבל אני לא הייתי הקובע, הוא זה שהחליט, ולמרות ששרביטי שלי אותה היד היא שהצילה את נכדך.

אוהב אותך מכול ליבי, טום רידל, והפעם האמיתי, כי הוא כבר לא כאן, רק אני.

אז מרי, אולי בכול זאת תשכחי?