? Why it's always me

נוויל תמיד חשב שכל הדברים הרעים קורים דווקא לו. 

בגיל שנה הוריו החלו להתאשפז בקדוש מנגו, ונוויל עבר לגור אצל סבתו.

בגיל שנתיים, כשנוויל למד ללכת, הוא מעד בטעות על קצה שמלתה של סבתו, והפיל את שניהם על הרצפה.

בגיל שלוש התעסק עם השרביט של אימו כשהלך לבקר את הוריו בקדוש מנגו, והטיל על עצמו בטעות קללה, כך שאוזניו גדלו למשך שבוע שלם, אך לעולם לא באמת חזרו לגודלן המקורי.

בגיל ארבע נפל על פניו ושיניו התעקמו.

בגיל חמש ניסה לצייר עם עט נוצה ודיו, וכל קסת הדיו נשפכה עליו.

בגיל שש בדק אם הנשר שעל הכובע של סבתו חי, וכשגילה שלא תלש אותו מהכובע וזרק אותו מהחלון. סבתא לא דיברה איתו יומיים אחרי זה.

בגיל שבע סבתו שמה לב שהוא שוכח דברים רבים וחשובים, אז היא קנתה לו את כדור הזיכרון הראשון שלו, וכל בית הספר צחק עליו.

בגיל שמונה קיבל ליום ההולדת שלושה גוזים, ואיבד אותם.

בגיל תשע החליט שהא רוצה קרפד, והקרפד הפך את כל חדרו. סבתא האשימה את נוויל.

בגיל עשר אכל בפעם הראשונה סוכריות ברטי בוטס בכל הטעמים, והסוכריה הראשונה שלו היתה סוכריה בטעם קיא.

בגיל אחת עשרה שבר יד בשיעור התעופה הראשון שלו בהוגוורטס.

בגיל שתיים עשרה נתלה על התקרה על ידי פיוניות.

וכך זה נמשך ונמשך. אבל בגיל שבע עשרה, כשביתר את גחונה של נגיני הנחשית של אדון האופל וכך סייע בניצחון במלחמה, נוויל סוף סוף הרגיש שעשה משהו גדול.

וכשקיבל את משרת הפרופסור לתורת הצמחים, הוא היה גאה.

וכשהיה כבר זקן ושוחח עם חנה אשתו, והיא שאלה אותו איך היו חייו לפני שהתחתנו, זה מה שהוא סיפר לה, וכל זאת כשחיוך גדול על פניו.