לחישותיו של המת

"ובכן, בהצלחה עם זה!" מוריארטי משך את ידו מאחיזתו של שרלוק, חטף את הרובה ודחף אותו אל פיו, מזיל ריר באושר וגאווה. לשרלוק היה רק רגע קל להגיב. הוא נאנק וכשל לאחור, כשיריית הרובה חוררה את גב ראשו של מוריארטי ופיזרה את דמו תחתיו.  שרלוק הביט בגופה הרפויה והמחוייכת ששכבה על הרצפה. הוא ידע מיד מה עליו לעשות. הרוצחים, לא יכלו עוד לקבל ביטול, ולכן עליו להשתמש במוצאו האחרון. גופו של שרלוק רעד בעצב, והוא נשם בכבדות.  הוא התקדם לעבר קצה הגג של בית החולים, והביט אל הרחוב. מונית עצרה, וממנה יצא ג'ון ווטסון, שמיהר לצאת אל הרחוב. שרלוק הוציא את הטלפון שלו מכיסו והתקשר אליו. "שרלוק! שרלוק, אתה בסדר?" ג'ון התקדם לעבר בית החולים, ממהר וחרד.  "הסתובב ולך חזרה לנקודה בה עמדת." קולו של שרלוק נשמע קשה ועצוב. הוא מעולם לא הרגיש צער כל כך הרבה צער ובדידות. "לא! אני נכנס."

"עשה כדבריי!" קולו של שרלוק עלה לצעקה נואשת, והוא סימן בידו לג'ון להתקדם. "הבט למעלה, אני על הגג."

"אוי, אלוהים."

"אני-אני-אני.." שרלוק התייפח בדממה ושאף במהירות, דמעה קטנה נופלת על לחיו הקרה. "אני לא יכול לרדת, אז נאלץ לעשות זאת כך."

"מה קורה?"

"התנצלות. הכל נכון."

"מה?"

"כל מה שאמרו עליי נכון. המצאתי את מוריארטי."

"למה אתה אומר את זה?"

"אני זיוף."

"שרלוק-"

"העיתונים צדקו לאורך כל הדרך. אני רוצה שתספר ללסטראד, אני רוצה שתספר לגברת האדסון ולמולי. למעשה, ספר לכל מי שיקשיב לך. שיצרתי את מוריארטי לצרכיי האישיים."

"אוקיי, תשתוק, שרלוק. תשתוק. בפעם הראשונה שנפגשנו-בפעם הראשונה שנפגשנו-ידעת את כל הדברים האלו על אחותי, נכון?"

שרלוק צחק. צחוקו היה קר ועצוב וסרקסטי. "אף אחד לא כל כך חכם."

"אתה כזה."

הוא צחק בשנית, אך צחוקו דעך מיד, ופניו חזרו לרחיקותם הקודמת. "חקרתי עליך. לפני שנפגשנו גיליתי כל מה שיכלתי כדי להרשים אותך." הוא צחק שוב. "זה תרגיל. תרגיל קסם."

"לא! פשוט תפסיק עם זה, תפסיק עם זה מיד."

"הישאר איפה שאתה! אל תזוז!" קולו היה גבוה וצווחני, רמז לדמעותיו, שסירבו לזרום*.

"בסדר." 

"השאר את עיניך ממוקדות בי! בבקשה, תעשה זאת בשבילי?"

"אעשה מה?"

"השיחה הזו, היא.. היא הפתק שלי. אנשים עושים זאת, לא?" שרלוק הסתובב לרגע, והביט בחייו של מוריארטי שדיממו ממנו והלאה על אבני הגג. "משאירים פתק."

"משאירים פתק מתי?"

"להתראות, ג'ון."

"לא! אל-" מילותיו של ג'ון נקטעו כששרלוק ניתק את השיחה. הוא הביט בטלפון, ושמט אותו מאחוריו. הוא צעד קדימה, ורכן מעל קצה הגג. יעדו הסופי יזכה כעת לקהל. שרלוק פרש את זרועותיו, והניח לעצמו ליפול אל האוויר שמעבר לקצה הגג. הנפילה נמשכה זמן שנראה כמו נצח. האוויר הקריר והחורפי הקיף אותו ויצא מעין מחסום סביבו. הרגשה אין-סופית תקפה אותו, והוא עצם את עיניו, נותן לדמעות ליפול בדממה לאורך לחייו. רגעי נפילתו נדמו כמעוף, והוא מעולם לא הרגיש חופשי יותר. איך הם קראו לזה? נפילה חופשית? כשנסחף עם קצב הנפילה המהיר, הוא פקח את עיניו, וראה את האדמה מתקרבת אליו במהירות. במקום הקרקע, שרלוק פגש באשפה הרכה שנערמה במשאית הזבל. הוא הרים את מבטו אל תא הנהג, וראה את אחד הרוצחים שעברו לגור ברחוב בייקר. אישה הצמידה את אצבעה אל שפתה והעבירה רעד במשאית, שהפיל את שרלוק אל הקרקע. ההשפעה של הבטון על עורו הייתה אכזרית. שרלוק יכול היה לשמוע את הצעקות והצווחות של עוברי האורח, ואת זרימתם של עובדי בית-החולים אל האיזור. הוא הרגיש את הלמות ליבו, והבחין בדמו הפורץ על המדרכה. הוא הניח לחשיכה למלא את החלל שסביבו.

שרלוק התעורר להבזקים בהירים של לבן, ומנורה שהתנדנדה מעליו. הלמות כאב הכו בו מהאיזור בו נחבש ראשו. הוא התמקד בדבר מה שרכן מעליו. שרלוק מיצמץ וצימצם את עיניו. "הו שרלוק! אתה ער!" הנערה בעלת השיער החום והעכברי חייכה אליו בעצב. שרלוק התיישב באיטיות. "מולי? כמה זמן עבר? עשית כבקשתי? איך ג'ון? מה קרה ב-"

"שרלוק! תפסיק! איבדת את הכרתך רק ליום אחד. עשיתי כבקשתך. תראה, שרלוק, האחיות חושבות שאתה מת. כשהיית ב"מצב קריטי" שיניתי את צג ליבך וכולם חושבים שאתה מת. ג'ון.. בבית החולים. הוא המום. אחרי שסחבו את גופתך משם הוא החל לצרוח ולבכות.. היו צריכים לתת לו משכך כאבים. הוא בסדר. אתה- אתה יכול לראות אותו."

שרלוק נאנח. הוא הביט מטה, מדכא את הדמעות שאיימו לזלוג על לחייו. "אני לא יכול לראות אותו. לא עכשיו, לא לעולם. אני מצטער, מולי. זה הכרחי." שרלוק רכן קדימה ונשק לה על לחיה. "תודה על הכל." במילים אלה, מולי ידעה כי הגיע הזמן להותיר את שרלוק למחשבותיו. היא התרוממה מכסאה, מתקדמת בזריזות לכיוון הדלת, עקביה נוקשים בדפוס מקצבי שהותירה אחריה כשסגרה את הדלת בנקישה. שרלוק צנח חזרה אל הכרית, משפשף את רכותיו בניסיון להקל על כאב ראשו. הוא עצם את עיניו ונאנח בכבדות, מהרהר בסוגיות הנוכחיות שלו, ובג'ון.

"אני דורש שתשחררי אותי! הייתי כאן יותר מדי זמן!" צרח שרלוק על פקידת הקבלה, כשהוא לבוש בבגדים איתם הגיע לבית-החולים.

"אבל מר הולמס-"

"שרלוק! שרלוק," מולי הגיעה בריצה מהירה לאורך המסדרון. היא לבשה את חלוק המעבדה שלה, ועיגולים שחורים נתלו תחת עיניה. "אוי, שרלוק. כן, אנדריאה, שחררי אותו. הוא כאן כבר שבוע. הוא יעבור לגור איתי."

"להכריז עליו כמת?"

"כן. עכשיו. לאיש אסור לדעת את האמת." פקידת הקבלה הנהנה והעבירה למולי טופס לחתום עליו. לאחר שהחזירה את העט, מולי גררה את שרלוק לאורך המסדרונות המתפתלים של בית החולים. בסופם, הובילה אותו אל היציאה. "משוך את מעילך למעלה."

"מה?" שרלוק הסתובב תוך כדי ניסיון לעמוד בקצב המהיר שלה. "משוך את מעילך למעלה. עכשיו!" מולי דחפה את ראשו כלפי מטה ומשכה בצווארונו. היא דחפה אותו אל תוך מכונית, סוגרת את הדלת במהירות ונכנסת אל צד הנהג. שרלוק התיישר במושבו, בוהה החוצה מתוך השמשה הקדמית. "לאן אנחנו נוסעים?"  שאל בשלווה מפתיעה. מולי התניעה את המכונית, ויצאה דרך השער של בית החולים. היא בהתה למרחקים, ולא השיבה. "לאן אנחנו נוסעים?" קולו של שרלוק היה רציני וחד, כמו ילד עקשן שלא קיבל את מבוקשו.

"הלוויה שלך הייתה לפני יומיים. זה פשוט-"

"אף אחד לא בא, נכון?"

"שרלוק-"

"מולי, אני לא טיפש. ידעתי שאף אחד לא יבוא." דמעות חדשות הופיעו בעיניו, אך שרלוק הולמס הוא לא אחד שבוכה, לכן הוא ניגב אותם לפני שמולי תוכל לנחם אותו במילותיה הדואגות והטיפשיות. "בעצם, שרלוק, הרבה אנשים באו. לסטראד, ג'ון, גברת האדסון... עוד הרבה אנשים שאני לא זוכרת."

"ומייקרופט?"

"הוא הופיע, ו.. טוב.. עניינים יצאו משליטה. הוא נכנס לריב עם ג'ון. ג'ון צעק עליו, אמר לו שהוא לא ראוי להישתתף בהלוויה שלך. מייקרופט לא הגיב, אבל ג'ון צרח עליו דברים, הו שרלוק, פשוט דברים איומים! לסטראד היה חייב לרסן את ג'ון, ומייקרופט פשוט עזב." שרלוק ניגן את הסיפור בראשו, כאילו היה שם כעד בהלוויתו שלו. הוא יכל לדמיין את הסצינה השקטה, כשאנשים שלא הכירו אותו צפו בארון המתים שלו מונח בעמקי האדמה, שהייתה מקום מנוחתו האחרון. "מי עוד היה שם?"

"הייתה בחורה אחת שסיקרנה אותי. היה לה שיער חום ומתולתל, ולאורך כל הטקס היא בכתה לכתפו של אנדרסון, כשהיא אומרת שזו אשמתה. "סמלת דונובן." למה היא הרגישה אשמה? בגללה ובגלל אנדרסון נאלץ להתחבא, אך בכל זאת, היה זה הוא שהתגרה בהם לאורך השנים, כשקרא את גופם ונפשם כאילו היו ספר ילדים. "לא ענית על שאלתי, מולי."

"ג'ון וגברת האדסון הולכים לבקר בקבר שלך, ממש עכשיו. המטפלת שלו הציעה שיילך וייפרד ממך בצורה הולמת."

"אז למה אני הולך לקבר שלי? כדי לספר להם שאני בחיים?"  שרלוק נחר בבוז ובחוסר-אמון. מולי הביטה אל החלון וצימצמה את עיניה. "אתה עומד לשמוע מה יש להם לאמר. שרלוק, אני יודעת שלא רצית לעשות את זה, את כל קטע המת-חי. אך זה היה הדבר הנכון לעשות."

"איך זה נכון אם מישהו שחשוב לי, והכוונה היא, מולי, לי, סובל?"

"אפילו אם זה מסב לאנשים מסויימים כאב, שרלוק, זה הכל לטובה בסוף. היית מעדיף לחיות ללא שלושת החברים היחידים שלך?"

 שרלוק השתתק. "יש לי חברים נוספים, מולי. מוריארטי לא היה חכם מספיק כדי לספור אותה. מולי, באמת. לאחר כל השנים בהם התמודדת עם הקרירות וההתנהגות האיומה שלי כלפייך, עדיין עשית זאת בשבילי. את החברה האחרונה, והיחידה שבאמת יודעת שאני בחיים."

במילים אלה, מולי רכנה לעברו ולחצה את ידו, ואז שיחררה אותה וחזרה לנהיגה. היא הפנתה את המכונית בזהירות לעבר בית הקברות. "קדימה." אמרה לשרלוק, כשעצרה בפארק וכיבתה את המנוע. אוויר חורפי וקר הכה בשרלוק כשפתח את דלת המכונית ועקב אחר מולי הנמהרת אל יער קטן שתפס שטח נכבד מחלקת בית הקברות. "מכאן," לחשה, תופסת בזרועו ומובילה אותו אל איזור קטן ממוסך בעצים. הוא בקושי יכל לראות דרך הצמחייה הסבוכה, ובכל זאת נגלתה לעיניו תמונה ברורה של קבר שהתמלא רק לאחרונה, והוא הניח שזהו קברו שלו. הוא הדף כמה מן הענפים, בצורה שאיפשרה לו לראות טוב יותר את קבר האבן.  הוא ראה שתי דמויות עומדות שם, האחת לובשת מעיל טוויד, חולצת קולארד ומכנסיים. הדמות השנייה אחזה בזרועה של הדמות האחרת, ולבשה שמלה בגוון שזיפים, עם מעיל שחור. האישה נצמדה אל האיש, הצעיר ממנה בבירור, ובכתה, בעוד הוא מרגיע אותה בשלווה.

"אשאיר אותך למילות הפרידה שלך, ג'ון," גברת האדסון התרחקה, מנגבת את דמעותיה ואיתן את האיפור שהיטשטש. ג'ון נפנה לקבר, נאנח בכבדות ומסרב להניח לדמעות להכתים את פניו החיוורות מן הקור, כראוי לאיש צבא. לאחר שכחכח בגרונו, שרלוק שמע את ג'ון מדבר לראשונה מאז נפילתו. "אממ. הממ. אמרת.. אמרת לי פעם שאתה לא גיבור." ג'ון צחק קצת, צחוק ציני. "אממ. היו פעמים שאפילו לא האמנתי שאתה אנושי." ג'ון המשיך להיחנק על מילותיו, כשהבכי עלה בגרונו. "אבל תן לי להגיד לך את זה. אתה היית.. האדם הכי טוב, והכי.. אנושי... אנושי שהכרתי, ולעולם לא יצליחו לשכנע אותי ששיקרת לי." ג'ון נאנח בכבדות, והניח סופסוף לדמע הבודדה ליפול במורד לחיו. "וכך.. זהו. הייתי כל כך בודד, ואני חייב לך כל כך הרבה." ג'ון הניד בראשו, חייך, ופנה ללכת. כשהסתכל לאחור אל הקבר, הוא דיבר בשנית. "בבקשה, יש עוד דבר אחד. עוד דבר אחד, עוד נס אחד, שרלוק, בשבילי." דמעות זרמו ללא שליטה על לחייו של ג'ון, אך לא נראה שהוא שם לב. "אל תהיה.. מת. תעשה את זה, בשבילי? פשוט תפסיק, תפסיק עם זה." ובמילים אלה ג'ון השתלט על עצמו, הזדקף באופן צבאי למדי, הסתובב והלך לדרכו.

הערות

*נושא המשפט המקורי באנגלית הוא שרלוק, ולא דמעותיו. שרלוק סירב להניח לדמעות לזרום. לא משנה איך ניסיתי לתרגם את המשפט ובכל זאת לשמור על עובדה זאת, לא הצלחתי מבלי שהדבר ישמע עילג בהקשר לשאר המשפט. עמכם הסליחה.

בכמה פעמים נוספות השתדלתי יותר לשמור על רעיון הפסקה מאשר על המשמעות הישירה של מילותיה, כדי שכמעט ולא יהיה ניתן להבחין בכך שהפיק מתורגם. הקוראים דוברי האנגלית מוזמנים להיכנס אל הפיק המקורי שבראש העמוד ולהשוות, ואשמח לעצות. אני מצטערת על כך שאני מתרגמת גרועה. זה פשוט פיק ממש יפה, ורציתי שתהנו ממנו.

		הפרק הבא