ציידת

הכאב בחזי היה חד.
אני חייבת לברוח,חא משנה כמה הראות שלי זקוקות לאוויר וכמה רגליי ושרירי כואבים.
אני שומעת נהמה חדה מהיער ואני מגבירה את הקצב שלי,עכשיו אני ממש טסה על פני היער.
אני רואה את קצה היער.אני כול כך שמחה שאני רצה יותר מהר.
לא שמה לב לכאב רגליים והראות שלי.

אני רק רוצה להינצל.
עד שנייה,שנייה אחת! אני חושבת ורצה מהר יותר,עד שמשהו מתנפל אלי מאחורה.
אני צורחת אך הנהמה של היצור קוטעת את הצרחה שלי.
"בבק-"אני מתחילה לומר אך היצור מתחיל לנשוך אותי.

שאני חצי חיה חצי מתה אני רואה את היצור משתנה לבן אדם.
היה זה שעת בוקר מוקדמת."בבקשה"אני לוחשת לאדם.
הוא מסתכל אלי במבט חצי עייף חצי מבוהל ומרים אותי.
לאדם היה שיער זהוב,עיניו נראו אותו דבר.
"אני ממש מצטער!"עונה הנער ומוריד אותי באמצע היער ונעלם לשנייה.
אני חושבת שנער נטש אותי עד שהוא חוזר לאיפה שאני לבוש.
הנער מרים אותי ומתחיל לרוץ לכיוון היציאה מהיער,שם מתגלה טירה ענקית.
"אני רמוס"אומר הנער בקול דואג ועצוב.
"אני שרה"אני עונה ועיניי מתחילות להעצם.

שאני מתועררת אני שוכבת במיטה של בית חולים.
"איפה אני?"אני שואלת את רמוס שישב ליד המיטה שלי ישן.אז כול זה לא היה חלום.
אולי אני מתה?
או שאולי אני במעבר למתים?
אני רואה שרמוס מתעורר.הוא נראה שמח,כמעט מאושר."את בסדר!"הוא קרוא ומחבק אותי.
"איפה אני?"אני שואלת שוב,מעוצבנת מזה שהוא לא עונה לי.
"את בהווגורטס שרה"מודיע לי רמוס.
"איפה?"
"הווגורטס"עונה לי רמוס חזרה.
"מה?לא משנה אני זוכרת שהייתי בבית שלי,הייתי אם אחי הגדול סם.ניסיתי להסתיר ממנו את הקעקועים שהחלו לגדול לי על היד.אני יוצאת החוצה ליער כי אם כול הכבוד,אולי סם לא קיבל את המורשת הזאת אבל אני כן!
אז בקיצור יצאתי ליער להתאמן וכנראה איבדתי את ההכרה כי מה שאני זוכרת אחרי זה שאני ביער שומעת נהמה ורואה זאב רודף אחרי,אני בורחת הוא פגוע בי אתה מופיע.ועכשיו אני פה!"אני אומרת בעצבנות.
"סם?קוקעים שגודלים?מורשת?"שואל רמוס בטון מבולבל.
אני נאנחת ומבינה שאני צריכה להסביר,אך לפני שאני מצליחה אני רואה שני אנשים נעמדים מול המיטה שלי.
גבר אחד בעל זקן ארון ולבן ושיערו היה אותו דבר ואישה שמנמנה וזקנה.
"אדון לופין,אני יבקש ממך לצאת"אומר האיש הזקן ורמוס קם ויוצא משם בלי להתווכח.
"אז אולי נערה,תספרי לנו מה את עושה כאן."אומר הזקן ואני מספרת לו את מה שאמרתי לרמוס.

"קעקועים שגדלים?"שאל הזקן "את מחמישה!"