קשר גורלי מהגיהינום

פאנפיק של הארי פוטר –
שם הכותבת : דאשה
שם הפאנפיק :
שיפ – לילית / עוד לא ידוע , הארי / ג'ני , הרמיוני/רון , דראקו / אסטוריה , ושאר הזוגות החשובים יתגלו במשך הסיפור .
פאנדום: הארי פוטר.
ז'אנר: רומאנס , אימה חחח... קצת
הערות: יש לי שגיאות כתיב ודקדוק השמח עם הבטא יתקן אותם 
דירוג: PG -13 עם זה ישתנה אני הודיע
זכויות - לג'יי. קיי. רולינג
בטא - לונגה
פרק 1 –

הכול נעלם סביבי. לא היו צלילים, לא ריחות, לא רגשות - רק שחור, בלי אור ובלי אוויר. ניסיתי להתעורר, אבל לא הצלחתי. צפתי בחלל השחור והריק; לא היו לי מחשבות או רצונות, רק ריקנות אין סופית.
אחרי זמן מה החום בחלל החל לעלות והצבע נהפך לאדום בוהק, ואז כל הרגשות, הריחות והכאב הגיעו בבת אחת .
זה כנראה מה שניקרא גיהינום. הכאב היה כל כך חזק שהתחלתי לצרוח ולבקש עזרה -שמישהו יפסיק את זה. הסתכלתי מסביב בחיפוש אחר דרך מילוט, אבל הדבר שהופיע מולי לא היה דלת, אלא בן אדם לבוש בחליפה שחורה. "נהנית?" הוא שאל ברשעות.
לא הצלחתי לראות את הפנים שלו, אבל הכוח שלו היה כל כך חזק שהרגשתי את אותו בגוף שלי .
"לא!!!" צעקתי, והוא צחק.
" אל תדאגי, זה לא ימשך הרבה זמן. את לא אמורה להגיע לכאן כל כך מהר," הוא אמר ברוגע והרגשתי את המבט שלו עובר על הגוף שלי .
"אני בגיהינום?" שאלתי.
"כן, אבל עוד מעט אני אחזיר אותך בחזרה לעולם האנושי," אמר האיש, אבל שום דבר לא השתנה. היה רק כאב.
"מתי?" שאלתי, והוא נאנח.
"בקרוב. אני לא יכול לעשות כלום עם הכאב, את מקבלת את מה שמגיע לך, אבל את תחזרי לעולם האנושי כדי לבצע משימה. זאת תהיה המשימה החשובה ביותר," הוא אמר, ואני גלגלתי את עיני.
"אני מעדיפה להישאר כאן," אמרתי. לא אהבתי את הטון שלו. "איזה מין משימה?" שאלתי, והוא גיחך.
"אני אדאג שתגלי את זה ברגע שתגיעי בחזרה למשפחה שלך," הוא אמר ואני הנהנתי. עכשיו צפתי באוויר החם בלי לצרוח .המחשבה שזה יגמר בקרוב נחמה אותי [?].
"לילית, את אחת מילדי עכשיו, ואת לא תהיי היחידה בעולם האנושי. יהיו איתך עוד מילדי. אתם תמלאו את המשימות שלי," אמר האיש בחיוך ואז הכאב נפסק. "עכשיו, לילית, את תקבלי את השרביט שלך." בידי הופיע שרביט שחור ארוך. "זה שרביט שעשוי מנימי דרקון, דמעות של עוף החול ומהדם של עוף החול. האורך שלו הוא 28 ס"מ." הנהנתי למשמע דבריו.
"זה הוא שרביט רב עוצמה. עכשיו תסתכלי על פרק כף היד שלך." הוא לא אמר איזה מהידיים, לכן הסתכלתי על שתיהן. על שתיהן הופיעו קעקועים בדמות להבה ולידם אותיות בלטינית. הבנתי את הכיתוב.
"ביתו של המוות והאש, בת השטן," קראתי בקול.
"ברגע שילדי יראו את הסימן הזה, הם יבנו שאת אחת מאיתנו," אמר האיש, ואני הרמתי גבה.
"אני מה?"
הוא צחק והצחוק שלו הדהד בחלל. "את שדה."
והכול נעלם .

התעוררתי. הדבר הראשון שהבנתי היה שאני מתחת לאדמה, כנראה בקבר שלי. כיוונתי את השרביט לפתח ארון הקבורה.
"דיפינדו!"
הארון התפרק לגמרי. הלחש יצר פיצוץ קטן והאדמה שהייתה מעל ארון הקבורה נהדפה החוצה. התיישבתי בין שברי העץ ואחרי כמה שניות התרוממתי והסתכלתי מסביב. זה היה לילה וקריר ולא ראיתי שום בן אדם בקרבת מקום .
יצאתי מתוך הקבר והסתכלתי פעם נוספת על מנת לבדוק שאף אחד לא ראה את מה שהתרחש. לחשתי לחש שיחזור והארון והאדמה חזרו למצב בקודם שלהם; אף אחד לא יבין שפרצתי את הקבר .
צעדתי לכיוון היציאה של בית הקברות המכושף. ברגע שהייתי בחוץ, התעתקתי לגינה של הבית שלי.
העברתי את האצבעות על הקעקוע שעל פרק כף ידי ושמעתי פתאום את קולו של אבי.
"את בבית של ההורים שלך?" שאל.
"כן," דיברתי במחשבתי.
"אני משנה את זיכרונותיהם כך שהם לא ידעו שאת מתה," אמר אבי. "הקבר שלך נעלם מבית הקברות."
התקרבתי לדלת הבית. בחלונות של הסלון היה אור. פתחתי את הדלת ונכנסתי.
"לילית, זאת את? שוב את חוזרת כל כך מאוחר! ועוד יום לפני שאת עוברת לבית ספר חדש!" זאת הייתה אימא שלי. קראו לה קלר דומונד, מכשפה עם דם מכשפות נקי. גם אבא שלי היה קוסם; המשפחות שלנו היו משפחות עתיקות של קוסמים חזקים מעוד .
"מצטערת, אימא," אמרתי והרגשתי גוש גדול בגרון. לא האמנתי שאני אראה אותה שוב - בכל זאת, מתתי .
"אני מקווה שארזת את כל מה שאת צריכה. הוגוורסט זה בית ספר הכי טוב בעולם הקוסמים, אני לא רוצה שתעשי למשפחה שלנו בושות," היא אמרה ואני הנהנתי. היא חייכה והעניים הכחולות שלה נצצו באושר. "קדימה, תלכי לישון. מחר את צריכה לקום מוקדם."
הנהנתי שוב, בירכתי את אבי בברכת לילה טוב שקטה ועליתי לחדר שלי. זה היה הבית החדש שלי, לא הספקתי להירשם לבית הספר לפני שמתתי .
פתחתי את הדלת של החדר שלי, נכנסתי וסגרתי אותה אחרי. החדר לא השתנה בכלל - הם לא נגעו בשם חפץ. המזוודות היו לצד המיטה, מלאות בבגדים, ספרים וכל מיני חפצים שונים. המיטה שלי הייתה גדולה וזוגית, והמצעים היו בצבעים סגול וזהב. הווילונות היו סגורים, לכן החדר היה יותר חשוך מהלילה.
הדלקתי את האור והתיישבתי על המיטה. סרקתי שוב את החדר; הארון היה ריק ופתוח ועל שולחן בחדר עמד מחשב נייד מכושף מיוחד (היה בו את כול המידע שיש בספרים מכושפים) .
נשכבתי על המיטה וחשבתי על מה שקרה. המוות שלי לא קרה סתם ככה. אני והחברים שלי טיילנו ביער שליד הבית שלי; נכנסו עמוק יותר ויותר, ואז קרה משהו... אני לא זוכרת בדיוק מה, אבל אני זוכרת שראיתי מישהו מקללה אותי בקללה משתקת, ואז את חשתי כאב של סכין חותך את הגרון שלי ואת כל גופי .
אני לא ממש יודעת למה הגעתי לגיהינום, אבל זה כבר לא חשוב. אני לא בת אדם יותר - אני שדה. הרגשתי את זה. הלב שלי פעם לאט כל כך שבקושי הצלחתי לשמוע אותו, החושך לא הפריע לי לראות, הנשימה לא הייתה נחוצה לי - הייתי מסוגלת לנשום פעם בשעה. אני לא יודעת כמה זמן עבר מרגע המוות שלי, אבל לא הייתי רעבה - אולי אני כן הייתי מסוגלת לאכול, אבל לא הייתי זקוקה לזה. .
אבל כן הייתי עייפה. כביתי את האור, נשכבתי על המיטה ונרדמתי .
בחלום שלי הופיע אבי והחל לדבר. "לילית, המשימה שלך היא להתחבר לבנו של הארי פוטר - שמו אלבוס סוורוס פוטר - ולהגן אליו מכל סכנה! בינתיים אל תספרי לו, אני אודיע לך מתי תוכלי לספר לו על המשימה שלך. עוד הודעות יופיעו בהמשך," הוא אמר. אני הנהנתי ואז והתעוררתי .

אור הבוקר האיר את החדר שלי, גורם לקירות הסגולים להראות בהירים יותר. התיישבתי במיטה ואז קמתי לגמרי .
נכנסתי לחדר האמבטיה והסתכלתי במראה. השיער השחור שלי היה פרוע כתמיד; הדבר החדש החדש לגביו היה שהקצוות נצבעו באדום., כמו כן, העניים הזהובות שלי לא השתנו –כבר 16 שנה עם עניים חומות זהובות כול כך שלעיתים הן נראו כמו זהב מותך .
הייתי חיוורת יותר מתמיד, שפתי היו אדומות והניבים שבפי נראו ארוכות ארוכים יותר מפעם.
הפניתי את גבי, הרמתי את החולצה והסתכלתי מעבר לכתפי, וכמובן שלא טעיתי - באמצע הגב שלי הופיע קעקוע קטן מאד של כנפי עטלף .
שטפתי את הפנים, צחצחתי שיניים, סירקתי את השיער והתאפרתי באמצעות עיפרון שחור ומסקרה שהדגישו את צבע העניים .לבשתי גופייה שחורה צמודה ומעליה ז'קט מעור בצבע כחול כהה, מכנסיים שחורות צמודות, ולרגלי נעלתי מגפיים שחורות על עקב שחור בינוני .
יצאתי מהחדר יחד עם המזוודה וירדתי למטה. ההורים שלי חיכו לי במטבח. גמדון הבית שלנו (רודי) הכין לנו ארוחת בוקר. אכלנו ודיברנו בקצרה; אימא ביקשה מימני לשלוח לה מכתבים.
סיימנו לאכול, יצאנו החוצה ונכנסנו למכונית של אבא. יחסית למשפחות טהורות דם אחרות שלא מקבלות חפצי מוגלגים, להורים שלי לא הייתה בעיה איתם. לכן, אחרי נסיעה קצרה לתחנת הרכבת של לונדון, ההורים שלי הובילו אותי לקיר החוצץ בין הרציפים תשע ועשר 10 ו – 9. עברנו דרך הקיר - זה לא היה מפתיע כול כך - והגענו לרציף תשע ושלושה רבעים של ההוגוורסט אקספרס.
היו שם כול כך הרבה אנשים; היו שם הרבה משפחות של קוסמים השולחים את הילדים שלהם בפעם הראשונה לבית הספר.
שלחתי מחשבה לאבי, "איך אני אדע איך הוא נראה?"
בתשובה שמעתי אותו אומר באדישות, "את תרגישי את זה. וחוץ מזה, את תראי אותו עם ההורים שלו. אני בטוח שראית את התמונות של הארי פוטר בנביא היומי."
שוב חיפשתי בעיני את המשפחה, עש שמצאתי אותה לבסוף. לצד ההורים עמדו שלושה ילדים: נערה צעירה בת 14, לצידה נער בן 15 והשלישי היה בן 16. ברגע שראיתי את הנער הצעיר הלב שלי החל לפעום יותר מהר. היה לו שיער חלק בצבע חום אדמדם ועניים ירוקות יפות כמו של אבא שלו. הוא היה גבוה לגילו. לילי הייתה נערה צעירה ויפה. היה לה שיער ג'ינג'י כמו לאימא שלה ועניים ירוקות כמו לאבא שלה הארי פוטר בעל עניים ירוקות ושיער שחור ולאימא שלה שיער שג'ינג'י ועניים כחולות
הם התחבקו ודיברו ביניהם. לצידם עמדה משפחת וויזלי; הילדים היו בגילאים 15ו- 14, הנערה מבוגרת מהנער. שניהם היו ג'ינג'ים, אחד בעל עניים כחולות ושנייה בעלת עניים חומות.
הסתובבתי בחזרה להורים שלי, אבל לא הספקתי לומר דבר לפני שהם המשכו אותי לכיוון משפחת פוטר. הופתעתי כשראיתי שהם מתחבקים ומדברים כמו חברים ותיקים, לא ידעתי שהם מכירים.
"הארי, ג'יני, הכירו את ביתנו, לילית." אבא פנה אלי, ואני התייצבתי מולם.
"נעים להכיר," אמרתי בשקט והסתכלתי על הגבר המבוגר שהיה הגיבור של עולם הקוסמים.
הוא חייך אלי. "שמעתי עלייך הרבה מההורים שלך, אבל עוד לא נפגשנו. את הרי למדת בבית הספר בבוטאון, לא?" הוא שאל ואני הנהנתי. הסתכלתי על הילדים והם החזירו לי מבטים סקרניים.
ג'יני פנתה אל הילדים שלה, "תעזרו ללילית בבית הספר, תתמכו בה," היא אמרה והם הנהנו.
הופתעתי כשלילי חיבקה אותי. "אני לילי," היא אמרה, ואז ג'יימס הושיט לי את ידו בליווי חיוך מפלרטט. "אני ג'יימס, וזה אחי הקטן, אלבוס."
הנהנתי ופניתי ללחוץ את היד של אלבוס. ברגע המגע ואז הרגשתי זרם חשמלי שעבר דרך שנינו .
לאחר מכן הכרתי את רוז וויזלי ואת הוגו. גם הם היו גם נחמדים אלי.
כולנו נפרדנו מההורים ועלינו לרכבת. ג'יימס פנה הישר לתא שבו ישבו החברים שלו; הוא הציע לי לבוא איתו אבל אני המשכתי עם האחרים. תפסנו תא ריק .
"אז לילית, למה עברת להוגוורסט?" שאלה רוז.
אני חייכתי. "ההורים שלי רצו שאני אלמד כאן. למדתי כמה שנים בבוטאון, אבל לא ממש אהבתי את בית הספר הזה," אמרתי. "אז השנה עברתי לכאן, ואני אבלה פה את השנתיים האחרונות שלי."
הם הנהנו .
"מעניין באיזה בית תהיי?" לילי אמרה בהתרגשות, "הלוואי שבגריפינדור."
"כולכם שם?" שאלתי בסקרנות, והם הנהנו. צחקתי. "איזו קבוצה גדולה הם קיבלו."
הבנות התחילו לדבר על כמה בנים מבית הספר והעלו את השם סקורפיוס. [?] הן אמרו שהוא נראו ממש טוב, אבל הוא שחצן. ואז מישהי אמרה שהוא דומה לאבא שלו; אני שמעתי שלדראקו מאלפוי יש ילד בשם.סקורפיוס.
"אבא שלו זה הוא דראקו מאלפוי?" שאלתי והן הנהנו. למשמע המשפט הזה הרוב הזעיפו פנים.
"אפילו אחרי המלחמה ההתנהגות שלהם לא השתנתה," אלבוס דיבר. "אני רק מקווה שלא יצא מזה שום דבר רע."
הקול שלו היה נעים לאוזן. הרגשתי שהוא שולט בי. העברתי את מבטי לחלון, ואז הוגו שאל אותי, "איזה שרביט יש לך?"
הוצאתי את השרביט מהכיס והוא סרק אותו. " זו הפעם ראשונה שאני רואה שרביט כזה!" אמר בשמחה.
"הוגו שלנו מתעניין בשרביטים. אבא אומר שהוא עוד יהיה יצרן שרביטים, ואחד מהטובים," צחקה רוז.
"אפשר לראות אותו מקרוב?" שאל הוגו. אני הנהנתי והושטתי לו אותו. "וואו... מי היוצר?" הוא שאל. אני קפאתי, לא יודעת מה להגיד.
"השרביט הזה עובר אצלנו במשפחה. הוא כול כך ישן שאנחנו אפילו לא יודעים מי ייצר אותו," אמרתי . זה שרביט מיוחד מאוד " אמר הוגו. אף אחד לא שם לב אלינו. כולם היו עסוקים בנושאים אחרים, חוץ מאשר אלבוס - הוא הקשיב בסקרנות .
"את בת יחידה, נכון?" שאל..
"נכון. ככה זה אצלנו במשפחה; בכול דור מביאים רק ילד אחד," אמרתי .
הוגו החזיר לי את השרביט והשיחות המשיכו לכיוונים אחרים. אחרי זמן מה של נסיעה דלת התא נפתחה ופנימה נכנס נער בוגר למראה. הוא היה מדריך. היה לו שיער בצבע ירוק זוהר ועניים תואמות.
"טד !" אמרו כולם ביחד והנער חייך.
"עוד כמה דקות מגיעים, אז כדאי לכם להחליף בגדים," הוא אמר, מסתכל על כולם. מבטו נעצר עלי והוא הופתע. "את בטח לילית, הבחורה החדשה. אמרו לי לחפש אותך ולהסביר לך על בית הספר."
הוא נכנס לתא והתיישב. " זה התא האחרון, לכן אני אשוחח איתך כאן." הוא החל להסביר על הבתים, ואחרי זה על חוקים כמו האיסור להיכנס ליער האסור וכדומה.
"בארוחת הערב את תלכי יחד עם תלמידי השנה הראשונה ותתמייני," אמר. "בסדר, זה הכול. תראו לה לאן ללכת, טוב?"הוא זרק אל הנערים בתא והם הנהנו. אני גיחכתי "הוא מטמורפמגוס, נכון?" שאלתי.
"הוא ירש את זה מאימא שלו," הפעם לילי דיברה. היא אמרה את זה בעצב – הבנתי שכנראה ההורים שלו נהרגו. לפי מה שידעתי, רמוס לופין נהרג במלחמה, יחד עם בת הזוג שלו, נימפדורה טונקס. אלה כנראה היו ההורים של טד "קדימה, בואו נלך להחליף בגדים."
הבנות הלכו לשירותי הבנות והחליפו לתלבושת האחידה, בעוד הבנים החליפו בתא .
הרכבת החלה להיעצר. הסתכלתי מבעד לחלון התא וראיתי את היער האסור, לא רחוק מאיתנו.
יצאנו מהרכבת ועלינו על כרכרות שנמשכו על ידי ת'סטראלים (זה הוא סוג של סוס מכונף אשר רק מי שחזה במוות מסוגל לראות) . תהיתי מי עוד רואה אותם.
פתאום לילי פנתה עלי ואמרה, "את רואה אותם?"
אני הנהנתי. כולם הסתכלו עלי בסקרנות .
הכרכרה נסעה לאט. רק אחרי בערך חצי שעה הגענו לשערי הוגוורסט. הטירה הייתה יפה כול כך לאור הירח. אחרי המלחמה שיפצו את הטירה לגמרי, ועכשיו היא נראתה בדיוק כמו שנראתה לפני הקרב .

בטא - לונגה , הפרק מבוטא כבר פשוט שחכתי לכתוב את הבטא ...

		הפרק הבא