מים אפלים

שם: מים אפלים.  

פאנדום: ה"פ.
דירוג: PG13.
שיפ: OFC/OMC.

תקופה: חמישים שנה אחרי הקרב האחרון.

תקציר: לפני יותר מעשרים שנים גיבורו הגדול ביותר של עולם הקוסמים פגש בגורלו באופן לא צפוי. כעת, על רקע תהפוכות גורליות ביחסים שבין עולם הקוסמים לעולם המוגלגים, תגלית מדעית מסוכנת עומדת לשנות את פני העולם ללא הכר. בעוד תעלומת מותו של הארי פוטר נותרת בגדר חידה, גבר ואישה צעירים יוצאים במסע חיפוש אחר שורשי עברם, עדיין לא מודעים למקומם בסיפורה של מורשת אפלה בת יובלים.

הפאנפיקים הבאים בטרילוגיה:

לב החשכה: http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=4345&showchap=1

כוכב השחר: http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=4690&showchap=1

פרולוג

היער היה שרוי בדמדומים נצחיים. גשם דקיק טפטף על האדמה ללא הפסקה, פרגוד אפור ואין סופי. קר כנצח, ומנחם כמוהו.

מורגנה טעמה את מטר הקיץ על שפתיה. היא הציצה במצפן הצפון בתוך גלימתה, מוודא שהיא בכיוון הנכון. קל היה ללכת לאיבוד ביערות הללו.

את הסוס היא שחררה לחופשי מזמן. היא בכל מקרה מעולם לא אהבה לרכב. היא העדיפה לעשות את הדרך ברגל, לחוש את האדמה הבוצית נכנעת תחת מגפיה, להרגיש את היער עוטף אותה ללא מאמץ.

כיום לא היו הרבה מקומות בהם קוסם יכול היה לחיות ולעבוד בשלווה. היא בהחלט הבינה מדוע המנחה שלה בחר להשתכן דווקא ביערות האלה. העצים הרזים והגבוהים היו איתנים וחלקים – פשוטים, שלווים, מגוננים. הם לא ירשו לאיש לפגוע בקסם המזין את שורשיהם. הידיעה הזו הכנתה לנערה שלווה כמוה לא ידעה דחופות.

היא הגיעה לקצה זיז סלע, תחתיו נגלה מכתש טבעי קטן באדמת היער. באפלה, היא כמעט לא הבחינה במקום.

היא התיישבה על הירוקת הרעננה על מנת לנוח, והוציאה את המצפן מגלימתה. טיפות הגשם שצנחו על הזכוכית המשויפת עד שלמות זכו בזוהר כחלחל נוגה שבקע מתוך המכשיר הקסום. זה לא היה בדיוק אור, אך לא הייתה דרך אחרת להגדיר אותו... זו הייתה מן הילה שעטפה את המחוגים הזהובים ואת שושנת הרוחות המצוירת שעיטרה את החפץ העשוי שנהב, שנח בתוך מסגרת זהב עתיקה אך קשיחה למראה. בילדותה, לפני שידעה את שימושו האמיתי של החפץ הנדיר, מורגנה נהגה להתנחם בזוהר מתחת לשמיכות בלילה, כאשר הייתה חסרת אונים לנוכח הבדידות.

גם כעת, ביער האפל, הזוהר הרגיע אותה, הזכיר לה שבקרוב שוב לא תהיה לבד. כי סגולתו של המצפן הייתה יכולתו להצביע אל המקום בו בעליו משתוקק להיות יותר מכל.

היא הסיטה את התלתלים השחורים שדבקו למצחה הרטוב והטיבה את ברדסה. היה עליה להמשיך לפני שהחשכה תרד.

היא ירדה אל המכתש, וניצבה בפני פי מערה רחב ונמוך שנמתח בצלע הגבעה כמו פה גדול ורפה. היא התירה את שרביטה ממקומו בגלימתה והדליקה אור בקצהו לפני שצעדה פנימה.

החלל היה לח וטחוב. עיני עטלפים צפו בה מגומחות האבן שבקירות, ובתקרה נפערו חורים בסלע העתיק, מאפשרים לשאריות אור של דמדומים לנקד את האפלה, ולמים לטפטף פנימה בזרזיפים קרים. מורגנה משכה את ברדסה היטב על פניה וצעדה בזהירות על הסלעים החלקים, המבהיקים באור שרביטה.

כאשר יצאה בצד השני אל בריכה מנוקדת סלעים, הירח כבר היה בשמיים. על קצה קו המים, בולט בנוף הסלעי, עמד בית קטן עשוי עץ. מראה העשן העולה מהארובה והאור המרצד בחלון הבודד העלו חיוך על פניה של מורגנה.

היא הניפה את שרביטה, וסלעים הסתדרו לרגליה ויצרו גשר אל היבשה. היא אחזה בשרביטה ביד אחד ובקצה גלימתה בשנייה וחצתה אותו, מנסה להבין את פשר ההתרגשות המהולה בשלוות נפש שנפלה עליה פתאום. האם באמת התגעגעה אליו עד כדי כך?

מגפיה רמסו את חלוקי הנחל בעודה צועדת אל הדלת. בחלון נע צל. הדייר בברור שמע אותה מתקרבת. מורגנה חייכה לעצמה בשנית, משתוקקת להפתיע אותו, ובו בזמן חשה שידע שהיא עומדת להגיע הרבה לפני שהייתה שם.

הדלת נפתחה לפני שהספיקה להקיש. אורה החמים של אש נפל על פניה הבהירות, החלקות, של הנערה בת השמונה עשרה.

"העלמה ליבריס," אמר הדייר בנועם. בניגוד למצופה מדיירה של בקתה מבודדת, הוא היה לבוש באותם המכנסיים המחויטים והמקטורן שנהג ללבוש מאז ומתמיד, מהגיל בו מורגנה הייתה מבוגרת דיו בשביל לזכור אותו ואת ביקוריו המסתוריים בבתים השונים בהם התגוררה בילדותה.

"פרופסור," היא השיבה, לא מצליחה להדחיק חיוך למראה פניו – למראה חיוכו העדין והקמטים הרכים מסביב לעניו.

"דייקנית כתמיד, נערתי. בדיוק סיימתי להכין ארוחת ערב."

"אתה לעולם לא אוכל ארוחת ערב," אמרה מורגנה בעליצות יוצאת דופן.

"לא כשאני לבדי. אך כאשר אני מארח... היכנסי, מורגנה. את ספוגה במים."

הוא אפשר לה להיכנס והיא הסירה את ברדסה.

"זה לא מפואר," הוא אמר, מתנצל בקושי, מחווה אל החלל הצפוף. "את יודעת כמה קשה למצוא מקום שקט לעבוד בו בימנו."

החדר, שהיה מוצף ספרים, גיליונות קלף, בקבוקי שיקויים ומרכיבי קסם אחרים, דווקא קסם למורגנה. הייתה בו אווירה מכושפת של מסתורין וחוכמה אותה רק המנחה שלה יכול היה להקנות לה. היא חיפשה בעיניה ומצאה מייד את הטלסקופ הנאה של המורה שלה לשעבר, שבעבר היה עומד דרך קבע מול החלון במשרדו; העיטורים האדומים והירוקים שקישטו את המכשיר הכסוף תמיד משכו את עינה. כעת הוא היה מכוון אל חלון בגג; שלל העדשות השונות שלו, שהוחזקו על ידי זרועות מתכתיות בזוויות ומרחקים שונים ומשונים, הבריקו באור האש.

קדרת בישול נחה מעל האח המבוערת, שהייתה החפץ היחיד בחדר מלבד שולחן עמוס ומעט מוכתם, זוג כיסאות עץ רעועים וסולם עץ שהוביל אל עליית הגג.

הוא סייע לה להסיר את גלימתה, וייבש אותה למענה. "אני מצטער שאין לי מתלה למעילים," הוא התנצל וציווה על הגלימה להמתין לבעליה תלויה על הסולם.

"זה בסדר," היא אמרה, ופתאום חשה כמו ילדה מטופשת, לא יודעת מה לומר לו. היה להם כל כך הרבה על מה לדבר, ובכל זאת, היא לא הצליחה לעשות דבר מלבד להביט סביב ביתו החדש כמו שוטה.

"אני מקווה שלא התקשית למצוא את דרכך לפה," הוא המשיך, ניגש אל האח על מנת לבדוק את התבשיל. "שקלתי לשלוח לך ינשוף עם הנחיות, אך חששתי שזה יסכן את מקום המסתור שלי – "

"כמובן," אמרה מורגנה, כופה על עצמה להשתחרר מהשיתוק. "הסתדרתי. זה לא היה קשה. נעזרתי בזה." היא הוציאה את המצפן מכיסה.

המורה שלה ניגש לבחון את החפץ בעניין, כאילו עדיין הייתה התלמידה שלו, מגיעה להתייעץ איתו לגבי צמח מעניין שמצאה ביער.

"זה חפץ מרתק ביותר, ונדיר," הוא אמר. "יורשה לי?"

מורגנה אפשרה לו להחזיק את המצפן. בעודו בוחן את המחוגים המעוקלים ואת האותיות העתיקות שנחרטו במסגרת הזהב, היא שקלה לספר לו שמעולם לא הראתה את המתנה הזו לאיש לפני כן, אפילו לא לפטרוניה. אך היא לא הצליחה לבטא את מחשבותיה במילים.

"איך השגת אותו? אני מקווה מאד שעשית זאת ביושר."

"זו ירושה מאבי," היא אמרה, בולעת את העלבון. "הוא מסוגל להראות לאדם את הכיוון אל המקום בו הוא חושק להיות יותר מכל..."

היא השתתקה, חשה שחשפה יותר מידי. אך המורה שלה לא קלט – או התנהג כאילו הוא לא קלט – את המשמעות הנסתרת של דבריה. עניו החכמות, החתוליות כמעט, שהיו בצבע ירוק עמוק שתמיד ריתק את מורגנה, עברו בזהירות על פני המילים המסתוריות.

"מעולם לא הצלחתי לפרש אותן," היא סיפרה.

"כן, זו שפה עתיקה מאד..."

"אתה יודע אותה?"

"לא. לצערי איני יכול להגדיר אותה במדויק." הוא השיב לה את המצפן, והביט בפניה באותו מבט ידעני, ספק משועשע, שתמיד גרם לה להאמין שהוא צעיר מגילו. "מתנה נאה בהחלט."

הוא שב להכנות לארוחת הערב. בהינף שרביט הוא פינה מהשולחן את גיליונות הקלף, חומרי השיקויים, הקדרה והמאזניים. מורגנה התיישבה, מניחה את המצפן בחיקה, וצפתה בכלי אוכל עשויים עץ מסדרים את עצמם על השולחן מולה.

הם אכלו בשתיקה כמעט מוחלטת. האוכל לא ערב לחיכה של מורגנה, אך היא נמנעה מתלונות. היא קבעה את ענייה בצלחת שלה או בחפצים שבחדר, וחזרה והתעסקה בתחרה השחורה של שרוולי שמלתה.

"את שקטה, מורגנה," אמר המנחה שלה. היא גילתה שסיים לאכול, מותיר בצלחתו רק שאריות לחם קשה. הוא נשען לאחור ברגליים משולבות והדליק את המקטרת שלו, העשויה הבנה, צופה במורגנה בתבונה מתוך העשן.

השערות הכסופות שבזקנו הקצר ובשיערו הערמוני בלטו במיוחד באור האש, והיא שמה לב שהזדקן לאחרונה. היא מעולם לא שאלה אותו לגילו – היא ידעה שעבר את גיל ארבעים, אך לא הייתה משוכנעת בכמה. מאז שזכרה את עצמה הופעתו לא השתנתה, גם כאשר היו נפרדים לפרקי זמן ממושכים (לפעמים למשך שנים). לא חל בו שום שינוי מלבד הכספת שיערותיו והופעת קמטים על פניו.

היא הזדקפה לפני שענתה. "ציפיתי... שתסביר לי מה קרה." היא הקפידה לייצב את קולה. "תסביר לי מדוע נאלצת לעזוב."

"אני יודע," הוא אמר. "אם כי... אין הרבה מה לספר."

"אומרים שעסקת בקסמים אפלים, אדוני."

"מי? התלמידים? הנביא היומי? לא הייתי מצפה ממך להקשיב לרכילות זולה שכזו, מורגנה."

היא השתוקקה להגיד לו שהסיבה היחידה שהיא הקשיבה לרכילות הייתה שהוא עזב מבלי להיפרד והותיר אותה מבולבלת, ללא תשובות. אך היא שלטה בעצמה.

"אם כך, מה באמת קרה?"

"ובכן, תחילת הסיפור תיקח אותנו שנים רבות אחורה, ואני לא רואה טעם להלאות אותך בסיפור הארוך הזה... אך אספר לך מדוע סולקתי מבית הספר, ומדוע משרד הקסמים מחפש אחרי. מורגנה – האם שמעת על ארגון שנקרא 'הבלתי- כבולים'?"

"חשבתי שזו אגדה אורבאנית," אמרה מורגנה מייד. "סיפור שמשרד הקסמים המציא על מנת להסביר את חוסר היכולת שלו ללכוד קוסמים אפלים מאז המלחמה האחרונה..."

"למרבה האירוניה, יש בכך אמת. אך זה סיפור לפעם אחרת..." הוא שאף מהמקטרת והביט בה. "'הבלתי- כבולים' היא קבוצה של קוסמים, אשר הגורם המחבר אותם יחדיו הוא סקרנותם ותשוקתם לחקר הקסם. למציאת תשובות. רבים מהחוקרים הגדולים ביותר ביובל האחרון היו חברים בארגון הזה. הוא סודי בהחלט."

"מדוע?"

"מיותר לציין שחבריו קנאים ביותר לתגליותיהם ולאופן העבודה שלהם. אך זה לא חשוב כרגע. כל שעליך לדעת כעת הוא שמשרד הקסמים רואה בו כארגון עוין, וחבריו נחשבים בעניו לפושעים תחת עילה של עיסוק בקסם אפל ומחקר חתרני ומסוכן. אני הופללתי כאחד מחבריו."

"אינך חבר בו באמת?" שאלה מורגנה, מאוכזבת מעט. למרות היותו של המורה שלה האדם הקרוב אליה ביותר, היא לא ידעה רבות על עיסוקיו וסיפור חיו – לא הרבה כפי שרצתה לדעת. אך אם היה עליה לנחש לאיזה ארגון יבחר להצטרף, היא הייתה מהמרת ללא חשש על ארגון שכזה.

"לא. בצעירותי הציעו לי להצטרף, כאשר הייתי תלמיד באקדמיית ווינטרהול. אחד המרצים שלי שהיה חבר ראה בי פוטנציאל, אך אני סירבתי להצעה."

"למה?"

המנחה שלה הנד בראשו בפתאומיות. "אבא שלי גינה את הארגון הזה – הוא היה אחראי למעצרים רבים בקרב שורותיו. את בוודאי מבינה שזו הייתה טיפשות להצטרף."

מורגנה כיווצה את מצחה. "כולם ידעו שאביך היה הילאי. המרצה שלך לא לקח זאת בחשבון?"

"זה לא שינה לו. קשה להסביר כיצד פועלים מוחותיהם של חברי הארגון הזה."

מורגנה שקלה את המידע שקיבלה זה עתה. היא ראתה בעיני רוחה את הלילה החורפי בו עזב – את דמותו מתרחקת לתוך החשכה, מוקפת פתיתי שלג, ואת סגל המורים העומד בפתח הטירה צופה אחריו בשתיקה. היא נזכרה בקור ששרר באולם הכניסה החשוך, הריק, בשיתוק שחשה בעודו נעלם לתוך הכפור... 

"נעשה לך חוסר צדק, אדוני."

"ייתכן שכן. אך אני לא מתכוון להתלונן – אין לי זמן לטבוע בבירוקרטיה של משרד הקסמים. מישהו רצה להרחיק אותי מהוגוורטס, ועלי לברר מדוע."

הוא לא פירט, רק הביט באש בעודו מעשן. מורגנה חשה שיש דבר מה שהוא לא מספר לה, אך לא דחקה בו. היא ידעה שלא תצליח לסחוט ממנו שום שבב מידע שהוא לא מעוניין לחלוק.

הם המשיכו לשבת מסביב לשולחן במשך שעות רבות, משוחחים על שינוי צורה ואסטרונומיה, על שארית שנתה האחרונה בבית הספר ועל תוכניותיה לעתיד, כאילו לא עברו ארבעה חודשים מאז פגישתם האחרונה. הם ישבו עד שאור החל להתגנב אל השמיים מעל העצים ואד עלה מהבריכה וציעף את החלון. מורגנה לא הצליחה להסתיר פיהוק, ולמרות התנגדותה, קיבלה על עצמה לישון במיטה שבמעלה המדרגות.

"אתה לא מתכוון לישון?" היא שאלה אותו, רועדת תחת השמיכות בקרירות השחר, עדיין לובשת את שמלתה הטובה, כמו ילדה קטנה שנרדמה מול שולחן הסעודה.

"עדיין לא. יש לי עבודה לעשות," הוא אמר, מסיים להטיב את השמיכות סביבה במחווה אבהית. הוא פנה לרדת למטה, אך היא קראה לו לחזור.

"אני רוצה לעזור לך," היא אמרה מתוך הכרית, ישנה למחצה. "אני רוצה להוכיח את חפותך."

היא חשה שהוא מחייך אליה. "כרגע את תתרכזי בבחינות הקבלה לאקדמיה. חלמת ללמוד בווינטרהול מאז ומתמיד. יש זמן לכל דבר."

"אבל – "

"אם יתעורר הצורך, את תהיי הראשונה שאפנה אליה, מורגנה."

המילים האלה שמחו אותה. היא ידעה שלא תודה בזאת בפני איש, אך היא השתוקקה מאז ומתמיד להיות חברתו, ולא רק בת חסותו, או התלמידה המועדפת עליו.

"תודה, אדוני."

"אני זה שצריך להודות לך," הוא אמר ופנה לרדת בעודה שוקעת בשינה שלווה. "ובבקשה, את אינך תלמידה עוד, אלא מכשפה בוגרת. מעתה והלאה, קראי לי אלבוס."

היא מלמלה שכך תעשה בעודה שוקעת בכרית הגבשושית. היא נרדמה בידיעה המרגיעה שהמנחה שלה עוסק בעבודתו בשלווה במורד הסולם.

		הפרק הבא