קאסי

*לקחתי לתשומת ליבי הערה של אחד הקוראים- הקטע שמוצג לפיניכם מכיל קטעי אלימות קשים ועלול להיות קשה לקריאה.*

 הקדמה\פרולוג\איך שתרצו לקרוא לזה:

הרגשתי איך בעיטה אחר בעיטה הדם עולה לי במעלה הגרון, נפלט החוצה. "בבק-" הצלחתי לפלוט, אך ללא תעולת.  תהיתי כמה זמן עוד אשכב שם ואחטוף מכות מהן.
"שתקי מכוערת," זרקה לעברי הגבוהה מבינהן-שלא ידעתי את שמה, ודחפה לביטני עוד בעיטה. עצמתי את עיניי בחוזקה, מתפתלת על הריצפה בחוסר אונים. כל השבועות האחרונים החלו להתרוצץ במוחי; ההטרדה בבית הספר, ההצקות, המכות שהחלו מיד לאחר מכן.
בגלל חיוך אחד. חיוך. רק אם הייתי יכולה להגיד לו באותו היום, באותו הרגע- לא לחייך אלי.
אולי הכל יכול היה להיות שונה; יכולתי להישאר אותה ילדה מופנמת עם הפרעות אכילה, שקטה ולא מזיקה.חסרת עמוד שידרה, שתמיד ניתן לראות במסדרון בסמוך לקיר, נחבאת אל הכלים.
אותה ילדה-עם חברה אחת, בודדה, שסובלת אותה בקושי. "מה תגידי לאבאל'ה שלך היום?" גיחכה ג'יני וחייכה אלי חיוך זדוני.  
הרגשתי לפתע טעם מוזר בפי-כן, זה היה דם, ללא ספק. 
פתחתי את פי במטרה לירוק אותו.להוציא את  טעם-החלודה הזה הרחק מהלשון שלי, הרחק מבלוטות הטעם, "אוי לא היא פותחת את הפה, היא עוד תאכל את כולנו!" צחקה בקול קרוליין,
"מה לא מספיק לך לאכול את כל מזנון בית הספר? לא אכלת מספיק?" הוסיפה ג'יני והכתה אותי בראשי עם הנעל שלה-שחלצה קודם לכן. פלטתי יבבה צרודה וכל הדם שנאגר בפי נשפך החוצה.
הן הלכו אחורנית, מעקמות את אפן "זה נראה לי מספיק לעכשיו," אמרה לוסי-דמותה הולכת וקטנה, ואחריה גם של שאר הבנות. צילן השתקף בשלוליות שהותיר הגשם אחריו לאורו של הירח.
הרגשתי את ארוחת הצהריים שלי עולה בגרוני,פלטתי אנקה גדולה והקאתי אותה מתוכי.
התרוממתי מעט מן הקרקע ונגבתי בשרוולי את זווית פי, שהייתה מלוכלכת בדם וקיא.
לפתע שמעתי צלצול מוכר. לא סתם צלצול- זה היה הצלצול שלי, הפלאפון שלי. אבל איפה הוא?
קמתי באיטיות, נעמדת על רגליי וממששת אותן-מוודה שהן עובדות כראוי. צעד אחר צעד, התקדמתי לעבר הקול המוכר; זה היה שיר של בוב מרלי- no, woman, no cry. 
שמעתי את פזמונו מתנגן בדממה ששררה רגע לפני כן במגרש החניה החשוך. קרסתי מאחורי אחת המכוניות הבודדות שחנו שם, על יד המכשיר- שבדיוק הפסיק לצלצל.
אבא.  תפסתי את המכשיר שנשבר למחצה בתחילת התגרה,מוקדם יותר בשעות היום על ידי קרוליין; כשהשליכה אותו פה, במגרש.
לחצתי על 'חייג' אך לרוע מזלי, המכשיר בידיוק נכבה ועימו תקוותי.
ממצב של חצי ישיבה- נשכבתי אחורנית על האספלט המלוכלך, ופרצתי בבכי מר;מרגישה כל איבר פצוע בגופי, כל חריטה עמוקה שנחרטה בליבי. כל מילה וכל אגרוף, כל מבט וכל צחקוק.
אחרי כמה דקות, לאחר שנרגעתי מעט-הבחנתי בבחורה צנומה וגבוה שעברה על יד המגרש במקרה; היא הביטה בי בזעזוע, מעט מבולבלת, ובאדיבות השאילה לי את מכשיר הפלאפון שלה-מיד ידעתי למי להתקשר.
"אני במגרש החניה מאחורי בית-הספר," צעקתי בבכי. "אנה בבקשה," הוספתי.
לאחר מספר דקות אנה הגיעה, כשמבט מודאג  המלווה במצח חרוש קמטים פרוש על פניה."בואי," היא אמרה וגנחה חלושות-עוזרת לי לקום.
כשהגענו לביתה מיהרתי לרוץ לשירותים- להקיא, שוב. מאוחר יותר, כשהייתי נקיה ושבעה נשכבתי על המזרון הדק שאנה הכינה לי על יד מיטתה, התכסתי בפוך עבה במיוחד ועצמתי את עיניי.
דלת החדר נפתחה "לילה טוב קאסי," לחשה אנה בחצי חיוך, "לילה טוב" עניתי. החדר הפך שחור והדלת נסגרה בטריקה חדה.
הנחתי את ידיי על ביטני העגלגלה, צבטתי אותה עד כאב. 'אני אראה להן' חשבתי.
ובמחשבה זו צנחתי אל שינה עמוקה נטולת חלומות.

הערות הכותבת:

-מצטערת שזה קצר כלכך, העיניין הוא שאני מעוניינת לראות אם שווה לי להמשיך-ואם יש קוראים (-:
-השם קאסי הוא מקרי לחלוטין ולא קשור בשום צורה לדמות קאסי מסקינס.
-הקטע לא עבר ביטוא- אך על פי דעתי הוא לא זקוק לביטוא, מלבד שגיאות הקלדה. (תקנו אותי אם אני טועה)
-בדרך כלל בימים הראשונים לפירסום הקטע אני עוד קוראת ועורכת אותו. כך שיכול מאוד להיות שהוא ישופץ ולו במעט בזמן הקרוב.
-אשמח לקבל ביקורות בונות בכל עת (:
מי שרוצה לכתוב לי ביקורת בהרחבה- הוא יותר ממוזמן. (בשליחת הודעה פרטית כמובן)