דרארמיוני - הסיפור האמיתי

קור. חושך. גשם.
רעמים הרעישו וברקים הבזיקו, מה שרימז על האווירה הקודרת באוויר.

באחוזה מפוארת, אך מבעיתה, עטורת צריחים שהתנשאו לגובה רב, הרעישו עורבים בקולם המצמרר.
מראה האחוזה המבהיל, הרחיק מבקרים לא רצויים, וגם רמז על הגרים בה.

אך למרות רתיעת השכנים מפני הבית, אשר לפי האגדות, היה "רדוף ומקולל", היו אורחים שהדבר לא הרתיע אותם. כמו האורח הזה, למשל. הוא לבש גלימה ארוכה כחולה, עיניו האדומות היו מצומצמות, ועורו היה לבן כאילו שהה במרתפי העינויים של המאלפויים הרבה זמן. והדבר המוזר ביותר - לא היה לו אף (אך לא נראה כי מארחיו מופתעים). שמו של האיש היה הלורד וולדמורט.
התאורה הייתה חשוכה: רק נר אחד שלא סיפק אור רב. באור הקלוש ניתן היה להבחין בנרקיסה מאלפוי, אישה גבוהה, רזה ובלונדינית, שניסתה להעמיד פנים שהיא לא קיימת, אך ללא הצלחה רבה. הילת הרשע האופפת אותה בדרך כלל, נעלמה, ובמקומה הופיעה התכונה שניסתה להסתיר מאז ומתמיד: חולשה. חולשה, כמו כאשר שמעה על מותו לכאורה של אדון האופל.
"אתה לא חייב לעשות את זה, דראקו," היא אמרה, וליטפה את ראשו, מנסה לגרום לו תחושת ביטחון, ואולי גם לעצמה.

אך הנער הבלונדיני בעל העיניים האפורות לא התכוון לוותר. בכלל לא.

גם אביו הניד בראשו לשלילה, מה שלא היה אופייני לו. בדרך כלל, הוא דחף את דראקו למעשים, כביכול, "למען אדון האופל".
"עלייך לעשות זאת כדי לכפר על מעשי אביך," אמר הלורד, "ולא..." הוא הניף את שרביטו באיום.
"אני חושב שהבנת אותי... ברור לכם שמה ששמעתם לא ייצא מהחדר הזה," המשיך טום רידל לשעבר, ומיד כשאמר זאת, ידעה נרקיסה שהיא עומדת לספר הכול לבלה.

***

בינתיים, בבית מוגלגי למראה, בדירה קטנה, המוכרת בשמה "המחילה". המבוגרים התלחשו בקולות שקטים, משתתקים מיד כאשר התאומים אדומי השיער ניסו להגניב את אוזני הפלא אל המטבח; ביל, אחיהם בעל צבע השיער הדומה, ופלר, ארוסתו הבלונדינית היפה, היו שקועים ב"ענייניהם" במקום כלשהו; ג'יני, האחות שבאופן לא מפתיע הייתה גם היא אדמונית, ניסתה ללמד את קרוקשנקס החתול לשחק בקלפים מתפוצצים; והרמיוני, הנערה עם השיער הבעייתי והעיניים עם ניצוץ ההתלהבות המוכר, ישבה וכתבה ביומנה.
איש לא ידע שהיא כותבת יומן, גם ללא רון והארי, חבריה הטובים. וגם לו היו יודעים, וודאי היו חושבים שזו עוד עבודה לבית ספרם, אשר הם ניסו להדחייק עד סוף החופשה, והרמיוני ניסתה כרגיל לסיים כמה שיותר מהר.

  וכך כתבה:

"יומן יקר,

אומנם הפתיחה הזאת מיושנת, אבל כך אני כותבת כבר שלוש שנים, מאז שהתחלתי לכתוב יומן.
פלר, או כפי שג'יני ואני קוראות לה, "פלעכס", מתנהגת בהתאם לכינוי שלה: מעירה לגברת וויזלי, מתייחסת לג'יני כמו אל ילדה קטנה ותמימה... גם טונקס כבר לא כמו פעם. לא נשארת לארוחות, עונה תשובות מתחמקות לי ולג'יני כשאנחנו שואלות אותה מה קרה,  מתייפחת על כתפה של גברת וויזלי ולא משתמשת בייתרון המטמורפמאגוס שלה! יכול להיות שקרה לה משהו? היום, דמבלדור הביא את הארי הנה. הארי סיפר שדמבלדור לקח אותו להוראס סלגהורן, איש מוכשר שדמבלדור שכנע אותו לעבוד בהוגוורטס. זה כנראה אומר שהוא יהיה המורה החדש שלנו להתגוננות מפני כוחות האופל!
אבל קרה עוד משהו, שלא סיפרתי לרון ולהארי. לא שמחתי כל כך כשהארי בא. האמת, ידעתי שאשמע אנוכית אם אומר את זה, אבל הייתי מעדיפה שיישאר בבית של הדרסלים. אני יודעת מהסיפורים שלו שהדרסלים הם מוגלגים עקשנים שמעמידים פנים שהקסם לא קיים בעולם, אך אני העדפתי להישאר עם רון...

הרמיוני סגרה את יומנה, החביאה אותו במקום המחבוא הקבוע מתחת למזרון, ותוך זמן קצר נרדמה.