הקבר שלהם

הקבר המאורך נבנה מאבני צור חלקות המסותתות בדייקנות, למרות הרייקנות שבבית הקברות. הברק של הצבע השחור שצבע את האבנים הזכיר משהו לא טבעי, בדיוק כמו המוות של השוכנים בקבר. הקבר עצמו היה קבר לשניים, ובתוכו שכנו זוג נשואים טריים שמתו לא מזמן, לאחר שנולד בנם הראשון.

טדי לופין התיישב מול הקבר בישיבה מזרחית והעביר את אצבעותיו על מרקמה החלק של האבן השחורה. באותיות גדולות נחרטו בה משפטים אחדים:



"רמוס ונמפדורה לופין (לשעבר טונקס)
רמוס לופין - 1960-1998
נימפדורה טונקס - 1973-1998
השניים נרצחו ב- "קרב על הוגוורטס", על ידי אוכלי מוות
יהי זכרם ברוך"



דמעה עגלגלה התגלגלה לאיטה במורד לחיו, והוא מחה אותה בגב ידו. מבטו לא מש מהכתובת שעל הקבר. אבא ואמא שלו מתו בגלל אנשים ששפיותם נעלמה לה פתאום. גוש חסר צורה התערבל בגרונו וטיפס מעלה, עד שלבסוף הדמעות פרצו החוצה. דמעותיו היו דמעות של געגוע; געגוע לאנשים שהוא זכה להכיר רק מסיפורים, להורים שלו.

בסופו של דבר טדי לופין היה רק נער, נער בין כחמש עשרה, שהוריו נטשו אותו בינקותו, ושבגיל הנוכחי הוא נזקק להם יותר מכל.

גיל ההתבגרות היה בשביל טדי חוויה בפני עצמה; לא היו לו אנשים מספיק אמינים כדי לגולל בפניהם את אשר על ליבו, ועם הזמן הצטברו עוד ועוד דברים כאלה שלא נתנו לו מנוח כל עוד לא אמר אותם בקול. שעות טדי היה מסוגל להעביר במדשאות באמצע הלילה, בהן גולל את הדברים בפני הדיינון באגם הגדול. למרות שהוא הטיל ספק בכך שהדיינון מקשיב לו, הוא עדיין הפך את העניין לשגרתי והגיע ל-"שיחה" עם הדיינון פעם בשבוע. נראה כי הדבר הרגיע אותו, גם אם במעט, והוא הסתפק בכך. כל עוד רגשותיו לא כילו אותו הוא תלה את תקוותיו בבדיות, או לרוב בבנות הוגוורטס.

בנות הוגוורטס היו הדבר הקרוב ביותר לאוזן קשבת שיכל טדי להשיג. כינויו - "רודף השמלות" - מצא את דרכו לכל האוזניים בהוגוורטס והעובדה שחברה לא מחזיקה אצל טדי מעמד ליותר מחודש גרמה להרבה בנות פופולאריות בעלות אגו נפוח לנסות את מזלן, בעוד הן טוענות שטדי לא "יוכל לעזוב אותן אחרי שיצליחו לפתות אותו".

לא היה לטדי ספק בכך שבסופו של דבר הוא יגיע אל הקבר הזה, או יותר נכון אל בית הקברות הזה, שבכל חמש עשרה שנות חייו הוא לא ביקר בו אפילו פעם אחת. האותיות השחורות חרצו בו כסכינים, ומשמעותן הכתה בו שוב ושוב ללא הפסקה. דמעה נוספת התגלגלה במורד לחיו ועוד אחת, עד שלבסוף זרם בלתי פוסק של דמעות הכתים את לחייו וגרם לו להשפיל את ראשו מטה ולהסב את מבטו בפעם הראשונה מהאותיות החרוטות באבן.

אלה היו ההורים שלו, השניים ששכבו וצברו עובש אי שם מתחת לאבן הגדולה הזו. ההורים שמתו לפני שהספיק להכיר אותם, ההורים שנגזלו ממנו שלא כדרך הטבע. ההורים האלה היו זכות שנשללה ממנו, ושבכל לילה היה טדי מצטער על כך ומתפלל לשובם.

ההורים האלה, רמוס ונימפדורה לופין, היו חלום שלא יתגשם לעולם. לא משנה כמה יתפלל, את דרכם חזרה הוא לא יוכל לסלול. נפשם אבדה לעד, למרות שגופם שוכן כאן; כל כך קרוב, אך בכל זאת, כל כך רחוק.

לפעמים רמוס היה תוהה איך היו מצטיירים חייו אם הוריו היו בחיים. בעזרת סיפורים הוא היה מדמיין קימה בבוקר, אכילה לצד אבא ואמא, שיחה של בוקר בה הוא משתף את הוריו לגבי כל מה שעובר עליו; דבר שרצה יותר מכל, ולאחר מכן הוא היה נוסע עימם לתחנת הרכבת 'קינג קרוס', שם הם היו נפרדים ממנו בבכי. את אימו הוא דמיין עם מטפחת, בה היא מקנחת את אפה כל מספר רגעים, ואת אביו דמיין כבעל חליפת עסקים שהכינה אותו ליום ארוך ומתיש, אך למרות זאת גם הוא חיבק את טדי בחוזקה וטפח את גבו, כשהוא לוחש מילות פרידה באוזנו. למרות שהארי, סנדקו, אמר לו תמיד שאימו מעולם לא הייתה רגשנית ואביו מעולם לא היה הטיפוס של "האבא האבהי", טדי המשיך לדמיין אותם ככאלה.

לפעמים חבריו היו מתלוננים בפני טדי על הוריהם. הם היו מתלוננים על מכתבים וצרחנים שביישו אותם בפני כולם באולם הגדול, על מריבות שטוטיות ועל עונשים גדולים בגלל מעשים קטנים, או לפחות קטנים בעיני חבריו של טדי. טדי בדרך כלל היה מעקם את אפו אך מקשיב, ומדי פעם מעיר היערה כמו: "אתה בטוח?" או, "זה מה שקרה?". התחשק לו לזרוק היערה בה יסביר להם שהורים צריך להעריך; הנה, הוא היה רוצה כל כך לריב עם הוריו או לקבל מהם עונשים. אבל להם יש הורים, והם צריכים להעריך את הדבר. הסיבה היחידה שבגללה שמר על שתיקה היא כי ידע שחבריו לא באמת יפנימו את דבריו והדברים סתם יקלקלו את מעמדו החברתי שצבר עם השנים.

טדי מעולם לא האמין ברכרוכיות. הוא חשב שהדמעות שלך הם הצער שלך, אך להפגינן בפני רבים זו סתם מחווה שנועדה לקבץ סביבך אנשים שישאלו מה קרה, או סתם בשביל להפגין רגש מסויים ברבים. טדי מעולם לא בכה בפני אנשים. אם הוא היה נפגע הוא היה שומר את הדמעות בפנים, ועם השנים הוא התרגל לדבר והצטיין בכך. אך מול הקבר של הוריו הדמעות פשוט פרצו החוצה ללא שליטה, כאילו הצטברו אי שם בציפייה להשתחרר ברגע שטדי יגיע אל אותו בית קברות המוקדש לקורבנות המלחמה.

לחייו הרטובות של טדי הרגישו מוזר; בכי לא הרטיב אותן זה זמן רב וטדי מיהר לייבש אותן בשולי גלימתו ברגע ששביל הדמעות יבש מתנועה בלתי פוסקת. גלימתו המאובקת השאירה שובל אבק על לחייו והוא גידף בשקט. בהבנה משלימה הוא השאיר את לחייו כמו שהן ולא המשיך לגרוע, למרות שהאבק עקצץ בעורו כמו מחטים קטנות. הוא התעלם מהן וחזר להביט בכתוב.

השם שלו, לדברי סבתו, נבחר לזכר סביו. סביו, טד טונקס, בן מוגלגים, אשר נרצח גם הוא זמן קצר לפני הקרב על הוגוורטס. נשיאת שמו הייתה תמיד בשביל טדי אחריות כבדה, והוא לא הסכים בשום פנים ואופן לטמא אותו. לכן הוא תמיד טען שהוא רוצה שיקראו לו בשם משפחתו, לופין, ולא בשמו הפרטי. סבתו נפגעה מכך, אך הוא ריצה אותה בכך שאמר שהוא עושה את הדבר מתוך כבוד לסביו, למרות שלא הסכים לפרט. לפעמים סבתו הייתה מצחקקת מבדיחה שהיא עצמה המציאה, בה אמרה שהם מעולם לא היו צריכים להחליף את השלט שעל הדלת, טדי תמיד יגור שם. בנוגע לנימפדורה, שמה דהה על השלט אך נותר שם, כאוצר בתוכו את כל הרגשות שאי אפשר להביע במילים. לא טדי ולא סבתו הצליחו לאזור כוחות כדי למחות אותו משם.

מבטו של טדי נדד את עצי האורן הגבוהים שהקיפו את בית הקברות כגדר גדולה ועגומה. מחטים נשרו מהם כמו דמעות והם לא התנשאו אל גובהם הראוי אלא כופפו עצמם מטה, כמו אנשים הרוכנים אל קברי יקיריהם. עורבים דאו בשמיים מעץ לעץ והפילו אחריהם שובל של מחטים, וקרקוריהם המצמררים נישאו על גבי הרוח אל טדי שישב לרגלי הקבר של הוריו, ליד קבר אחד מתוך מאות הקברים שניצבו במקום. קרקורי העורבים הזכירו לו את התחושה שחש בהלוויה של סבתו, בה גיבש את ההחלטה להגיע אל הקבר של הוריו. סבתו הייתה כמו נקודת ציון בשבילו, נקודה ומעקה להיאחז בו כשקשה. אך זמנם של אנשים למות, וחסרונה של סבתו הוא שכשנולד היא כבר הייתה מבוגרת מאוד, ומאז ומתמיד ידע שתמות כשעוד יהיה צעיר. אך דבר לא הכין אותו למכה הקשה שהכתה בו כשהדבר אכן קרה, למרות שסבתו מתה בשיבה טובה.

צפירה נשמעה מחוץ לבית הקברות והעורבים התעופפו בבהלה סביב. "טדי!" נשמעה קריאה, "אתה שם? אמא שלי מזמינה אותך לארוחה. היא אומרת שדברים קשים עוברים עליך ושאי אפשר להשאיר אותך לבד, ואני מסכימה איתה. אמרת שתישאר כאן במשך הצהריים, והשעה כבר חמש בערב, טדי."

טדי הרים את מבטו. מכונית חנתה מחוץ לבית הקברות וויקטואר יצאה מהמושב האחורי. "הו, הנה אתה." היא אמרה, אך אז הבחינה באבק שעל לחייו, "קרה משהו?"

"לא, כלום." ענה טדי. "רק... תתנו לי עוד קצת זמן איתם, בסדר?" התחנן. הוא לא היה מסוגל לעזוב את הקבר עכשיו, לאחר שראה אותו לראשונה. משהו בו התחבר אליו ומיאן בו לעזוב.

הבעת פניה של ויקטואר התרככה. "כמה זמן שתרצה, טדי. כולנו מבינים אותך. נחכה לך במגרש החנייה, בסדר? אני מקווה שיש כזה. משום מה סבא ארתור התעקש להגיע עם המכונית..." ויקטואר התמקמה בחזרה במושבה מאחור, והמכונית דהרה קדימה במהירות מופרזת מדי. עד מהרה הרעשים שככו.

"היה שלום, אבא, אמא." לחש טדי בקול סדוק. הוא לא שם לב איך הזמן חלף - הוא בילה בבית הקברות כחמש שעות - אך הוא הצטער על כך שאולץ לעזוב. הוא פנה ללכת אך אז הסתובב בחזרה, כשברק חדש ולא מוכר בהק אי שם בתוך עיניו. "ואני עוד אחזור," לחש. "אני אחזור ואספר לכם הכל. אני אספר לכם את כל מה שלא סיפרתי לאף אחד, אתם יכולים להיות בטוחים."

ובמילים אלו הוא חזר על עקביו ויצא מבית הקברות. המכונית חיכתה לו בחנייה מאולתרת והוא נכנס לתוכה, כשהוא מעיף מבט אחרון אל בית הקברות. ארתור וויזלי הקשיש התניע אותה ופרץ בנסיעה פרועה, שבמהלכה טדי וויקטואר נצמדו אחד לשני בפחד. בסופו של דבר טדי ירד מהמכונית, מסוחרר, ויקטואר מיהרה אחריו בסלידה ממנה, והשניים נכנסו אל ביקתת הצדפים.

הארי, ג'יני וילדיהם הקטנים חיכו לו בפנים, ביחד עם משפחת וויזלי המורחבת. הארי ניגש אל טדי. "אני מצטער בשבילך," אמר וכרע ברך מולו כדי להיות בגובה שלו. זו הייתה מחוות הבנה פרטית של השניים, והארי היה מבצע אותה כל פעם ששוחחו. "אבל אנחנו לא ניתן לך לגור לבד. מהיום אתה בן למשפחת פוטר לכל דבר."

שני ילדים תלו מבטים בטדי וחייכו חיוכים רחבים, בעוד ג'יני מנענעת את עריסתה של לילי הפעוטה ומחייכת אליו באהבה. ויקטואר חיבקה אותו מהצד, ולראשונה טדי הרגיש הכי מאושר בעולם.