אשליות

כל הזכויות שמורות לי :)

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

העצים לא היו עצים והיער לא היה יער. עצים דמיוניים התנשאו למרחקים, סתם אשליה שעומדת כדי להסתיר את הנורא מכל. צבעם הירוק נראה מאולץ, והאדמה החומה והקשה נראתה הדבר היחיד האמיתי באיזור. סרטים בצבעי אזהרה עיטרו את המקום כדי לאיים ולהרחיק אנשים מלהיכנס אל היער המכושף.

שתי עיניים חומות כצבע הגזע שהציצו מאחוריו בחנו את המקום בספקנות. החשש מילא אותן, כמו גם את בעליהן. המחשבה על ההסתתרות מאחורי האשליה והאירוניה שבדבר הייתה מתפשטת בתוך אותן עיניים מיד אם בעליהן לא היה מפוחד כל כך. העיניים בהקו בקושי מוחורי הגזע המעט שקוף, ובעליהן נרגע בשקט.

נער צנום הביט בכל מאחורי עוד עץ אחד מתוך אלפים. הוא הביט בקרב נגד הכלום המסתיים, בגופות שנלקחות ממנו והלאה. הוא ניסה שלא לנעוץ את עיניו באנשים הדוממים מתחת לסדינים, שנראה כי האלונקות כבר לא יכלו לתעל את מצבם. נראה כי הדבר לא יגמר לעולם.

הוא לא שמע דבר חוץ מגריסות העשב מתחת למגפי המרפאים שנשאו את הגופות בקוצר רוח. הוא לא ידע אם יש להם רגשות, הוא לא ידע אם גם הם אשליה. הוא כבר לא ידע דבר. בלבול של חוסר אונים עטף אותו ומנע ממנו להסב את מבטו מהדבר היחיד שנראה לו הגיוני בבלל האירועים הללו, הדבר היחיד שלא מתעתע בו.

האשליות העמומות נגלו לו עכשיו יותר מתמיד, אותן אשליות שאמין באמיתותן עד לאותו היום. אותן האשליות שהסתתר מאחוריהן ברגעי צער או משבר, אותן האשליות שנטשו אותו כשהיה זקוק להן יותר מכל. האשליות האלה היו התגלמות הבגידה, התגלמות הבגידה הלא אנושית והלא טבעית הראשונה שקרתה לאותו הנער.

הוא שנא להסתתר מאחורי אשליות, ונזהר ככל יכולתו שלא לגעת אפילו בקצה ציפורנו בגזע החלק וחסר האיחוד, שאפשר היה לראות מאחוריו את הקרקע שהייתה אמורה להיות נסתרת ממקום עומדו של אותו נער. אם היו אי פעם טעויות שהוא הצטער עליהן - זו הייתה אחת מהן. הוא הצטער שהאמין באשליות.

החיים שלו היו חיים אחרים, חיים שאף ילד אחר לא היה יכול לרצות. נערים בני גילו היו חולמים על מכונית, או על תואר באוניברסיטה אחרי שיגמרו ללמוד בתיכון. אך הוא לא היה יכול לחלום על כל אלה. כל הדברים האלה נחשבו אצלו למותרות, לדברים שהוא לא זכה ולא יזכה בהם. הוא ידע שככה זה - מי שהרוויח חיים טובים הרוויח אותם, ומי שלא הרוויח אותם לא יכול לקבל אותם פתאום. זה פשוט לא עובד ככה.

המשפט 'זה פשוט עובד ככה', ליווה אותו מאז ומעולם. הוא עשה כל כך הרבה דברים שליבו התקומם נגדם ונעשו נגדו כל כך הרבה דברים שמלאו אותו בתסכול ובתחושת חוסר צדק, עד שרק המשפט הזה היה מצליח להשיב אותו לאיתנו. מאז ומעולם הוא היה ממלמל את המשפט לעצמו ומנסה להתגבר בעזרתו על כל המועקות שליוו אותו במשך חייו.

הוא לא רצה לעבור את מה שעבר. אם היו שואלים אותו פעם אם הוא רצה לעבור את הכל, הוא היה מסרב. אך לא שאלו, והנה הוא, עומד ביער וצופה בגופות מורמות אל עבר משאיות גדולות ומעלות עשן שהגיעו זה עתה, כמו מוכנות לקחת את הגופות ולהעמיסן כמו זבל במזבלה. הדימוי נראה הגיוני, הגיוני יותר לפחות מחצי מהדברים שהנער שמע אי פעם.

אנשים זרים הציפו את המקום אך שמרו מרחק מהאשליות, אותן אשליות שנראה הפכפכות מתמיד: רגע אחד הן הפנו אליו עורף, ורגע אחר הן גוננו עליו מאנשים זרים ומרעש. הוא נכנע לשקט והתיישב במקומו בדממה, כשהוא עדיין שומר על מרחק מהאשליות שדממו מכל עבר. הדממה הזו הייתה העינוי הגדול ביותר - הדממה של האשליה.

הדממה הייתה סימן ההיכר של האשליה. אם קיים ספק בנוגע להיות דבר כלשהו אשליה, הנער תמיד היה מקשיב. הוא היה מקשיב לשקט, ואם השקט היה עמוק, לא טבעי כמעט, הוא היה יודע שזוהי אשליה. ביער הזה, כשציוץ הציפורים ופכפוך המים בנחל הקרוב לא נשמעו, הוא ידע כי כל אלה לא באמת קיימים. אם ישלח אליהם את ידו הם יתפוגגו, כמו סרט שמוקרן על מסך בקולנוע. אם ישלח את ידו אל בין המקרן הגדול למסך, קרני האור שיצוצו מבעד למקרן ייחסמו והמסך יחזור להיות סתם מסך שדבר לא מתרוצץ עליו.

דממת מוות שררה במקום. למרות שרוב האנשים דווקא היו בין החיים, ההרוגים כמו הטילו ווטו ומנעו מכל תחושה משמחת לחדור את האשליה. הנער ידע - האשליה והמוות פועלים יחדיו, וחוסמים כל דבר ממשי שיכול להועיל לו לצאת מהשלולית הזו שנקלע לתוכה.

לאט לאט החל הנער לתהות אם מעבר לאשליה הזו יש משהו נוסף. האשליה תמיד הצטיירה בראשו כגוף ריק וחסר רחמים, אך הוא החל לתהות האם בתוך האשליה קיים משהו נוסף. מה עומד מאחורי האשליה? הוא לא ידע, וקיווה כי גם לא ידע. הדרך היחידה לברר זאת היא להיכנס אל תוך האשליה, וזו טעות שלא כדאי לעשותה. הוא ידע זאת.

יחד עם השאלה הראשונה הגיעה שאלה שנייה: האם קיים משהו שהאשליה לא מסוגלת לחקות בתיאום מושלם? פכפוך המים נראה כל כך אמיתי עד שהנער יכל להאמין כי אם יתקרב יוכל לשתות מהם ולהרוות את צמאונו, והחרובים שצמחו על עץ קרוב משכו אותו לטעום מהם. בקושי הוא נאבק בצרכי ההישרדות שבערו בקרבו.

השקט והדממה אפפו אותו ללא רחמים, והנער התמלא רצון לבכות, אך ריסן את עצמו. הוא לא בכה מאז שהוא זוכר את עצמו, ואשליה מטופשת לא תצליח לפרוץ את המחסום שהציב לפני יכולת הבכי. הוא לא יתן לאשליה לנצח.

אך הדממה שתמיד החשיב לעובדה העלתה בו ששאלה נוספת: האם האשליה יכולה לחקות רעש? בכל כולו הוא קיווה כי התשובה שלילית, אך הוא ידע בתוך תוכו שהיא חיובית. ביום מן הימים האשליה תשמיע רעשים ותפתה עוד ועוד אנשים מסכנים שהסתמכו על שיטת ההקשבה להתקרב ולהיתקע בתוכה. האשליה היא מבוך ללא סוף.

העיניים החומות חזרו להתמקד בנעשה, ונתקלו בזוג נערים דוממים ששכבו יחדיו על אלונקה אחת. פצעיהם התערבבו אלה באלה וגרמו להם להיראות כמעט מחוברים, למרות שאפשר היה להבחין בקלות שהם שניים. סדין לא כיסה אותם, כנראה מכיוון שלא היה סדין רחב מספיק, וסיטואציית מותם מנעה מלנתק אותם זה מזה. בצד גופם הנגדי נראה סימן חריכה, סימן שהראה חדירה של משהו מסויים, ויציאה שלו מההצד השני של הנער האחר.

הוא הכיר אותם. הם פעלו יחדיו נגד האשליות, והנה גם הם אינם. הם נכנעו לאשליה? הנער ידע שהתשובה חיובית. האשליות טמנו בתוכן את מלכודת המוות, ומסוכן היה להיכנס לתוכן. הנער עוד לא פגש אדם אחד שיצא מהאשליות בחיים.

המציאות היכתה בו במהלומה אחת גדולה. הנה, הוא לבד, עומד לבדו כנגד נשק עוצמתי בהרבה ממנו, וללא ידידיו הוא חסם אונים. מה הוא כבר יכול לעשות?

אך הוא סרב לוותר. הוא ישב שעה ארוכה וחשב, ואחריה עוד שעה, ועוד אחת. הזמן נשפך ונשפך בעוד הוא המשיך וניסה למצוא פיתרון, בעוד אנשים נוספים נופלים אל תוך מלכודת האשליה.

אך לבסוף הוא החליט. כאשר פתח את עיניו לאחר עצימה ממושכת שלהן, הוא הישיר מבט נחוש אל האשליה והושיט אליה יד. כהרף עין נבלע הנער בתוך האשליה, והתמודד בקושי רב עם האתגר השוכן בתוכה.