אני מתגעגע אליך

מתורגם באישור המחברת.

ויתור זכויות לרולינג ולכותבת הפאנפיק.

תהנו ותגיבו!

אולי זה קצר, אבל לדעתי זה  מרגש ויפה. תקראו גם את שאר הפאנפיקים שלי ותגיבו בהם.

הוא שלי. אני שלו.

הבטתי על רחבי החדר. כולם דיברו, רקדו ואכלו. אני? אתם בוודאי שואלים. ובכן, אני פשוט ישבתי שם, מעמיד פנים שאני מקשיב לדודתי, שטענה שהיא מצאה את הבחור ש-'מושלם' בשבילי. בהתחשב בכך שאני לא יכול למצוא אותו בעצמי.

אבל, בניגוד לנערות רבות בגילי, אני לא סתם נער. אני לא רוצה את החתיך הזה, הבחור המושלם שדודתי מדברת עליו.

אני רוצה אותו.

אני רוצה להיות בזרועותיו. כפי שנהגתי לעשות. אני רוצה לשמוע איך הוא חושב שאביו אידיוט, או שהוא אוהב אותי. אני רוצה להרגיש את עורו נוגע בשלי. אני רוצה את הבקרים המיוחדים האלו אחרי שהיו לנו לילה מיוחד מאוד בדיוק. אני, לא. צריך אותו.

אבל אני פשוט לא יודע אם הוא צריך אותי חזרה.

הבטתי על רחבי החדר, כדי לראות אותו עומד עם אביו. זה נראה כאילו שהוא משוגע. האיש שחשב שאני לא טוב מספיק לבנו.

אני לא צריך לדאוג, נכון? הוא לא צריך אותי, אני לא צריך אותו. מה שעצוב הוא, זה אני כן צריך אותו.

דמעות מתחילות למלא את עיני. כיום המחשבה עליו הביאה אותי לדמעות.
נעמדתי, עוזב את דודתי המבולבלת ורצתי החוצה מהחדר. דמעות זולגות במורד פניי.

הייתי במרחק 2 מטרים מהחדר כשמישהו משך אותי לתוך ארון אקראי.

"אל תבכה." קול רך גאל אותי מייסורי. האדם משך אותי לתוך זרועותיו החזקות. "אני כל כך מצטער."  הוא פיזר נשיקות קטנות על פניי. לא יכולתי לגרום לעצמי לפקוח את עיניי. לא רציתי להיפגע שוב. ליבי לא יוכל לספוג זאת שוב.

"בבקשה." אמר בקול נואש. "אל תעזוב. אני צריך אותך. בבקשה." הוא בלע את רוקו ולחש, "אני אוהב אותך."

שלושת המילים האלו החזירו אותי. החזירו אותנו לכל מה שהיה לנו. החזירו אותי ללילות האלו כשאלו היינו רק אנחנו. החזירו אותי לכל המלחמות. החזירו אותי ליום שבו התאהבנו. החזירו אותי להבנה, שאני הייתי עדיין מאוהב בו.

אז עשיתי כל מה שיכולתי לחשוב עליו. אחזתי בפניו עם שתי ידי, ונישקתי אותו בחוזקה.

"אני אוהב אותך גם, דראקו."