יש חיים אחרי המלחמה

ג'יני נכנסה לבית מדוכאת.

בגלל רון עכשיו היא לא תוכל להיות עם הארי...

בגלל רון.

'הוא חושב שהוא יכול לעשות הכול, בגלל שהוא גדול יותר.' חשבה ג'יני. 'זה לא נכון. לו יש את הרמיוני, ומי יודע מה הם עושים...'  היא התיישבה בכורסה בסלון, כובשת את פניה בידיה.

רון הופיע בסלון, מדוכדך.

הוא ראה את ג'יני בוכה אל תוך כפות ידיה.

"היי שם." הוא אמר, מנסה לעזור.

ג'יני הרימה את פניה מידיה והסתובבה אליו.

"רואה, עכשיו, אני בוכה." היא אמרה בקול קר וחסר רגש. "שנים שלא בכיתי. ועכשיו אני בוכה. בגללך."

"מה? לא אמרתי לו ללכת! מאיפה לך שהוא עזב דווקא בגללי?!" רון אמר, אוזניו מאדימות.

"תראה איך אתה מתנהג. היית רע אליו. אלי. הוא אמר שהוא רואה שאתה לא רוצה אותו פה. והוא הלך בגללך! בגללך!!!" היא אמרה ורצה לחדרה, דמעות זולגות על פניה.

ג'יני נכנסה לחדר שלה, בוכה ובוכה.

הרמיוני קמה מהמיטה שלה ורצה לנחם אותה.

היא הרגיעה אותה, וניחמה אותה.

"שש... ג'ין', ג'יני... הנה, ככה יותר טוב..." ניחמה אותה הרמיוני בעדינות.

"אני לא יכולה ככה! בגלל רון ה-הזה..."

"אני יודעת... אני מבינה... תירגעי... יהיה בסדר! עכשיו הכול נגמר... אנחנו כבר לא בסכנה!"

ג'יני חייכה מבעד לדמעות.

"תודה, 'מיוני'.  את באמת ידיד נפש"

"תודה. הנה, בואי נרד."

היא תמכה בג'יני שעה שהן ירדו לסלון.

כעבור שעה קלה הגיעו שאר בני הבית.

איש לא האמין: ג'יני בכתה.

היא לא טרחה להסתיר את זה.

היא ישבה לידה הרמיוני ומשכה באפה.

כולם הביטו בהן, וניסו לעכל את זה שג'יני וויזלי בכתה.

אפילו העדרו של הארי היה פחות מוזר בעיניהם.

רון היה עצבני.

ג'יני הבהירה לו שבגללו היא נשברה, שהוא הרס אותה.

איש לא טרח לדבר איתו.

הוא הפך את האוכל שלו בעצבנות, לא אוכל.

ינשוף חום דפק על החלון.

ג'יני רצה אל החלון בדרך-כלל.

לא הפעם.

מכיוון שאיש לא עשה זאת, גברת וויזלי רצה אל החלון, מתירה את המכתב.

"זה מהארי" היא אמרה, קוראת.

"הוא מזמין אותנו לבית שלו."

כולם הביטו בה בשאלה.

"מחר, ומתי שנרצה, בעיקרון."

למחרת הם יצאו, באבקת פלו, (רון פחד להתגזרר).

 הם נחתו באח של הארי, שבירך את כולם בשלום ובוקר טוב.

ג'יני יצאה אחרונה, וישר נפלה על הארי, וחיבקה אותו בחזקה.

"הי שם, ג'יני. מנשמע?" הוא שאל, כשנפרדה ממנו.

"אני רצה שתחזור!" היא אמרה, עוצרת דמעה.

"אני לא יכול. אני רק מפריע לכם" הוא חייך.

"מה פתאום!" אמרה גברת וויזלי.

ג'יני הביטה עליו בתקווה.

הוא שלח לעברה פרצוף מצטער.

היא הסבה את מבטה הצידה, שלא יראה את הדמעה המתגלגלת מעינה.

הוא ליטף את ראשה.

רון השתעל שיעול מזויף וקולני.

"אז... שאראה לכם את הבית?" שאל הארי.

כולם הנהנו.

הארי הראה להם את כל הבית.

ג'יני ראתה את הצעיף הישן שלה, שנתנה להארי, תחוב מתחת לכרית שלו. היא חייכה, והחלה להרגיש יותר טוב.

אחרי כרבע שעה שהארי הראה לוויזלים ולהרמיוני את ביתו (הבית היה קצת קטן...), הוא הושיב אותם ליד השולחן והגיש להם ארוחה שהכין.

"אני מצטער שזה לא הכי טוב," התנצל הארי. "אני לא הבשלן הכי טוב..."

"שטויות, הארי! זה נהדר!" אמרה גברת וויזלי.

"נכון!" מחתה ג'יני, שישבה ליד הארי, מתרפקת על זרועו, נוגעת בו כל עוד היא יכולה.

רון פלט נחרה.

"כן, רון ואתה ממש יודע לבשל!" צעקה גברת וויזלי. ג'יני הביטה בו במבט קודר. הרמיוני הנהנה באישור, וג'ורג, פרסי ואדון וויזלי הביטו הצידה, והנהנו להארי שזה טעים.

"רק... רציתי להגיד ש-..." התחיל רו אך לא יכל לסיים.

"שאתה כפוי טובה וקנאי!" צעקה ג'יני.

"די, די, כולם! אני מסכים עם רון." אמר הארי. רון השפיל את מבטו.

"חבל, כי זה ממש טעים." אמרה הרמיוני, והארי ידע שהיא לא תשקר. או שהוא לפחות ידע.

"אז בואו נתפשר על 'מבשל סביר' " אמר הארי.

ג'יני ביקשה תוספת.

רון הסמיק.

הוא לא התכוון להיות רע להארי, הוא פשוט...

הארי יצא עם ג'יני, וזה לא מצא חן בעיניו, למרות שזה הכי טוב שהוא יכל לבקש, כי את הארי הוא מכיר הכי טוב.

אבל הוא הרגיש צורך עז לחנק את הארי, להרביץ לו, לכל הפחות.

זה לא היה פייר. ג'יני הייתה אחותו.

הוא טעם מהאוכל שהארי הכין.

לצערו, זה היה ממש טעים.

הפרק הקודם