התאומים פוטר

שמש.

היום הוא ה-31 ביולי. יום הולדתה של עדי.

היום היא בת 11!

נשמעה דפיקה בדלת. עדי קמה ופתחה.

איש גבוה בעל שיער וזקן כסופים עמד בפתח.

"שלום" אמר בעליזות.

"אפשר?" הוסיף כשעדי לא ענתה והחל פוסע אל תוך הבית. הוא כנראה הבחין בהבעת התדהמה שהתפשטה על פניה של עדי כי אמר:

"אני מצטער, לא הצגתי את עצמי, שמי הוא אלבוס דמבלדור."

כשהבעת פניה של עדי לא השתנתה אמר:

"סלחי לי, אני לא מכיר את מנהגיהם של המוגלגים,"

זאת רק אני או שהוא כרגע אמר מוגלגים?

"איפה אמא ואבא?"

בתזמון מושלם ירדה אמה של עדי במדרגות, שערה היה שטני-בלונדיני וגלש בגלים מושלמים על כתפיה.

"עדי?! מי זה?! את הזמנת אותו?! את מכירה אותו?!" עדי החלה להסמיק בתגובה לפרץ השאלות שלא נפסק עד שאלבוס דמבלדור קטע אותה.

"שלום לך", אמר בקולו השלו, הנקי.

"שמי אלבוס דמבלדור. באתי להציע לביתך מקום בבית הספר שלי."

הבעת התדהמה חזרה לפניה של עדי ותפסה את מקומו של הסומק.

"היא מסודרת, תודה" קבעה אמא של עדי והחלה מטפסת חזרה במדרגות.

"חכי!" אמר בתוקף, כעבור רגע פניו התרככו,

"בואי נדון בזה" קולו חזר להיות שלו והוא החווה בידו לכיוון הסלון.

"אני איריס" אמרה אמה של עדי, שהחליטה שאין לה מה להפסיד.

~~כעבור חודש~~

"קדימה דידי, תעברי" שידלה איריס את ביתה לעבור במחסום לרציף 9 ושלושה רבעים.

עדי השתדלה להפגין ביטחון, נזכרת במה שאלבוס דמבלדור, שהתברר כקוסם, אמר

"אם את מפחדת, רוצי" והחלה לרוץ.

"אפשר להצטרף?" שאלה עדי ילד שחור שיער שישב לבדו בתא.

"בטח" ענה הילד ונראה שהוקל לו שלא יאלץ לשבת לבד.

"אני נוויל לונגבוטום" אמר

"עדי פוטר" חייכה עדי חיוך רחב והתיישבה לצדו.

לאחר שהחליפו כמה מילים פלט נוויל צעקה "טרבור לא!!" עדי הבחינה בקרפד שהחל מקפץ אל מחוץ לתא.

"אני אלך לחפש אותו..." אמר נוויל בעצב.

"רוצה עזרה?" הציעה עדי. ממש לא התחשק לה לשבת לבד.

"בטח" ענה נוויל בשמחה.

עדי ניגשה אל התא שממול, פתחה את הדלת לכדי חריץ ושאלה:

"אני מפריעה?"

"כן" קבע בהחלטיות ילד כתום שיער שישב בתא.

"טוב אז אם תראו קר...." פתחה עדי

"אמרתי שאת מפריעה!" קטע אותה הילד. העיף מבט קטן ועיניו התרחבו.

עדי הייתה רגילה שבנים מוקסמים מיופיה, אבל זה מעולם לא קרה לה.

"אב... אבל אם את רוצה א... את יכולה לשבת איתנו...." גימגם הילד עדי הבחינה שחברו-ילד ממושקף בעל שיער שחור שנראה כאילו מעולם לא סורק-בועט ברגלו.

"אני רון וויזלי וזה..." הוא העיף מבט מאיים אל עבר חברו "הארי פוטר" עדי התעלמה מצירוף המקרים ואמרה:

"תודה בכל מקרה.... אם תראו קרפד תנו אותו לילד בשם נוויל"

"טוב" אמר רון וויזלי באכזבה

"אז נתראה?" היא הבחינה שהארי פוטר מגלגל את עיניו

"כן נתראה" אמר רון וויזלי בהתלהבות

"ביי"

"ביי"

פליז תגיבוו גם ביקורת תתקבל בברכה עבדתי על זה קשה המתח מתחיל בפרק הבא...

		הפרק הבא