אוקיי.. אז אני יודעת שהשם לא משהו, אבל אני מקווה שתהנו מהפאנפיק עצמו :)
אתם יכולים למצוא אותו ועוד פאנפיקים שלי בבלוג שלי בתפוז: http://www.tapuz.co.il/blog/net/UserBlog.aspx?foldername=valle&skip=1
תגיבו ותדרגו ומקווה שתהנו :)
***
הוא יושב עם חבריו, בחלק האחורי של האוטובוס.
מדבר איתם, צוחק, מבלה.
חושב על הימים האחרונים שעברו, על המלחמה הגדולה.
על הניצחון וההפסד.
הכאב.
היא יושבת איתם, אך לא בדיוק איתם.
היא מניחה את ראשה על כתף חברה אך כל גופה מופנה הרחק מאחיה, לעבר שכבת גילה.
הוא משעין את ראשו העייף מחייו על כתף אשתו, אהובתו.
זאת שלוקחת חלק מכל ימיו, מכל מחשבותיו.
זאת שבזכותה הוא לוקח חלק בחיים.
זאת שבזכותה משפחתו קיימת.
זאת ש.
משפחתו.
הוא מרכין ראשו בבושה מול אחיו הגדול.
הוא נטש אותם.
נכון, הוא חזר בשעת מצוקה.
אך הוא היה צריך לחזור לפני.
ואחיו, לא נותר לו טינה, אלא להפך.
אחיו מאמץ אותו לחיקו.
אחיו- זה שסימל כל דבר רע מבחינתו בעולם.
כל דבר מסוכן, כל דבר הנעשה ללא מחשבה.
עם שיערו הארוך, גסות ידיו העובדות עם דרקונים.
רכות ליבו המבינה אנשים.
אחיו- שמסמל לו כעת כל דבר טוב וטהור בעולם.
חלק מבשרו.
הוא יושב מאחורי ההגה, כשבחירת ליבו לידו.
הוויליה היפה והגבוהה, החזקה והטובה שנקראת פלר.
משפחתו מאחוריו, כשהוא נופל.
משפחתו מאחוריו גם ברגעים הקשים, גם ברגעים שבו פחדו שהזאב יתפרץ ממנו.
ועכשיו הוא מוכיח להם את היותו שווה לכל מאמצם.
למרות שהם לא צריכים את ההוכחה. הם שם תמיד, רק בזכות היותו חלק ממשפחתו.
הוא זכאי ומוכרח לקבל את אהבתם.
הוא יושב בין שני חבריו הטובים ביותר, כשראש חברתו נשען על כתפו.
הוא מרגיש בבית, כאן.
בין כל האנשים החשובים לו.
הוא מרגיש מוכרח להחזיר להם, אך מבחינתם זה לא נחוץ.
מבחינתם הוא הוכיח היותו חלק מהם.
סתם ככה מהיותו הארי.
הוא יושב לבדו, במושב האמצעי, מאחורי דלת החירום.
חושב בעצב על אחיו, אחיו התאום, שכל-כך חסר לו.
חושב על משפחתו, הנמצאים הרחק ממנו.
אך הם בתוכו.
בליבו.
היא יושבת שם לידם.
לא מבינה איך היא זכתה לזה.
היא, עם שיערה הנפוח, שיניה הארוכות, חכמולוגית מעצבנת שכמותה.
אך הם פה.
והם לא יעזבו.
ואיתם על האוטובוס עוד שורה ארוכה של אנשים.
שורה ארוכה של אנשים הלוקחים חלק בחייהם.
כל אחד מאיתם חי את חייו, אך כולם ביחד חולקים את אותו אוטובוס.
את אותם חיים.
רק משום זה שהם אוהבים אחד את השני.
|