אילו וולדמורט לא היה קיים

"בוא נעשה את זה. למען כולם."
הם החזיקו בחוזקה זה בידו של זה ואט אט איבדו אחיזתם בהווה. הם הרגישו מעין תחושת סחרור, בלבול, אי ודאות מוחלט בעודם חוזרים אחורה בזמן לאותה תקופה חשוכה. לאחר מעשה זה לא הייתה דרך חזרה. הם היו מוכרחים לבצע את המשימה המוטלת עליהם, או שכל זה לא היה אלא לחינם.
הם ידעו שהמעשה שהם עומדים לעשות ישנה את המציאות, ישנה אותם. 
ובעוד מחשבה זאת מתרוצצת בראשם הם ניגשו לביצוע המשימה. 


*
הארי הלך במסדרונות טירת הוגוורסט באותה הליכה ראוותנית האופיינית לו; מזמזם שיר סלת'ריני באופיו בעודו מוקף בחבריו לבית סלת'רין. מחר יחגוג את יום הולדתו ה-16 וכיאה לבית סלת'רין יחגוג את יום הולדתו במסיבה מוחצנת במיוחד. הרי הוא לא סתם סלת'ריני, הוא הארי פוטר. הארי פוטר המדובר, זה שכל הבנות אוהבת וכל הבנים מעריצים. כמו כוכב רוק התנהג ונראה, תמיד במקום הנכון ובזמן הנכון. היה לו מראה שנערה ממוצעת לא יכולה להישאר אדישה מולו. הומור שחור וחיוך כובש, בדיוק כמו באותם סרטי התבגרות אמריקאים קיטשים, רק שבמקרה של הארי זה היה הדבר האמיתי.
הוא חייך את חיוכו הענוג לכמה בנות מבית הפאלפאף, שאותו הן לקחו בשקיקה. הארי חייך לעצמו, חושב עד כמה מוצלח ובר מזל הוא. 
בעודו מביט בהן ניגשה אליו נערה בלונדינית ויפה למראה, לונה שמה. היא הייתה מבית הפאלפאף, זה כל מה שהארי ידע עלייה, ובשבילו זה היה מספיק בשביל להכניס אותה למיטה; אם יש משהו שהארי ידע לעשות הכי טוב, ללא ספק זה היה זה. 
היא לא ניסתה להסתיר זאת שהארי מצא חן בעינייה, לרוב היו מפלרטטים בפומבי, מה שנתן לשניהם פפולריות רבה. אם הארי היה הנער השווה ביותר בהוגוורסט, ללא ספק שלונה הייתה מוכתרת לצידו בתור הנערה הנחשקת ביותר בהוגוורסט. 
"הארי" אמרה בקולה המתוק. היא לבשה את הגלימה ששימשה כתלבושת בבית הספר הוגוורטס. לונה בדרך כלשהי תמיד מצליחה לגרום לבגדים להראות יותר "אופנתים". 
הארי הבחין שהגלימה שלה הייתה קצרה בהרבה מגלימתן של שאר הבנות ובניגוד לשאר היה ללונה מחשוף עמוק שהבליט ללא ספק מה שהיה מוטב להסתיר. להארי זה לא היה אכפת, העיקר שהוא נהנה.
"תלבושת נחמדה." אמר הארי ונשק לה. מתעלם מחבריו ומכל העומדים סביב הלוטשים עיניים. 
לונה חייכה את חיוכה המתוק המפורש כתמים וסימנה להארי להתקרב כממתיקה סוד כמוס. הארי נענה לה. לונה קירבה את שפתיה לאוזנו ולחשה, "בערב יום ההולדת שלך יש לי מתנה בשבילך, משהו שחיכתה לו הרבה מאוד זמן.." אמרה ולא הוסיפה דבר. היא צחקקה בהתרגשות, ולפני שנעלמה בחזרה לחברותיה נשקה להארי על לחיו קלות. הארי חייך לעצמו מרוצה, עוד מטרה שהושגה.
לאחר שמבטו ליווה את לונה ואיתו מחשבות עסיסיות בתנועה מהירה הוא הסתובב בפתאומיות להתרברב על מה שלונה הבטיחה לו בערב יום הולדתו לחבריו; הוא לא שם לב שפגע בנערה שחמקה מאחורי גבו.
הנערה נפלה ארצה ואיתה הספרים שאותם נשאה בידייה. כעת מרבית חפצייה היו מפוזרים על הארץ; היא התעשתה במהירות ומהירה לאסוף את חפציה כדי שתוכל להיעלם בלי שירגישו בה.
הארי מיהר לעזור לה אף שזהו לא מנהגו. כשהבחין מי היא הנערה העומדת לפניו נעצר מיד. 
"גריפינדור." אמר הארי בהדגשה כמו קללה אסורה.
"הארי פוטר" החזירה לו הנערה בקול גבוה. שיערה החום היה סתור על פנייה, חפציה בידיה ומבט נרגז הולבש בפנייה. אם היה מישהו שהיא שנאה יותר מכל אחד אחר הוא ללא ספק היה הארי פוטר. הייתה להם היסטוריה ארוכה ביחד שהייתה נותנת הכל כדי לשכוח. 
"הרמיוני" קרא נער מאחוריה. הוא היה בלונדיני בעל עיניים כחולות כים, אופי שובה לב וחיוך בלתי מנוצח. הנער התקרב אליהם כמנסה להפריד בין הנערה להארי פוטר לפני שיהיה מאוחר מידי. 
"הפאלפאף, באמת?" הארי חייך בלגלוג. כאופייני לבית סלתרין נחמדות לא הייתה התכונה הבולטת בו, והוא הרשה לעצמו לא להפגין נחמדות כלפי דראקו. אותו נער בלונדיני מהפאלפאף שהרבה להסתובב עם הרמיוני ועם עוד נער ג'ינגי מרביינקלו.
הרמיוני פלטה נחרת בוז, דוחפת את הארי הצידה בעודה ממשיכה ללכת בחיפזון, הרחק מהארי פוטר וחבריו הרדודים. 
"מחר. בחצות. בבניין הגבוה ביותר בהוגוורסט. מסיבה שלעולם לא תשכחי!" צעק הארי לעבר הרמיוני. היא הפנתה את מבטה לאחור ואמרה בקול חלול. "נראה לי שאוותר." 
מאלפוי חסם את דרכו של הארי ומיהר אל הרמיוני, הנערה שאהב. לא מצא חן בעיניו הדרך בה התייחס הארי אל הרמיוני אך ידע שהיא לא תרצה שיתחיל מהומה. הוא שחק את שיניו, מתפתה להגן על כבודו וכבוד ידידתו.
"יש לך משהו לומר, בלונדי?" 
דראקו החל מגמגם. הוא לא היה טוב בזה, לקטול אנשים דרך מילים. הוא היה מאלה שמעדיפים לשתוק ולהמשיך הלאה, לשכוח. אך הפעם זה לא מה שהוא הרגיש. זה היה כבר משהו אחר. הוא היה מוכרח לענות. "כן, האמת שיש לי" 
הארי צחק בלגלוג. "בעצם, לא אכפת לי ממה שיש לך לאמר. מאלפוי" 
"אבל אתה בכל זאת הולך לשמוע" דראקו הרים את קולו. מפתיע את הארי ואת עצמו. ממתי נהפך לכזה שעונה? לא היה לו מושג. 
"דראקו" הרמיוני אמרה בשקט. מתח שרר באויר והיא ידעה שזה לא יגמר טוב. 
דראקו הפנה את מבטו אל הרמיוני. מבטה אמר הכל. עזוב, זה לא שווה את זה.
"במקומך הייתי מקשיב לחברה שלך." אומר הארי בקולו שרק עצבן את דראקו יותר. הארי גיחך עם חיוך אופייני לו ועזב עם הפמליה הנאמנה שלו. דראקו הרגיש את כל גופו רועד. 
"דראקו?" הרמיוני תפסה בידו. 
"מה?" הוא נוהם. הרמיוני המופתעת עוזבת את ידו במבט מתפלא. הוא מעולם לא דיבר אליה ככה. 
"מה קורה לך?" היא אומרת בתוכחה. קמטים מופיעים סביב עיניה החודרות אל תוך עיניו שלו, הוא הרגיש חסר אונים במבטה. 
"כולם" הוא פותר אותה לבסוף בתשובה לא מחייבת. הוא פשוט לא היה מוכן להודות שהיה לו אכפת כל כך. 
"בסדר..." היא אומרת לבסוף בטון שדראקו לא הצליח לפענח. הוא ידע שמסתתר משהו מעבר למה שהיא מראה לו, אך הוא החליט לא לחפור יותר מידיי. 
"בסדר" הוא אומר לה בחזרה, נאנח. "בואי נלך. השיעור עומד להתחיל בכל רגע" 
הרמיוני מהנהנת בהסכמה, שותקת. היא ידעה שזאת הייתה רק ההתחלה.