תאומים.

"מצבו לא טוב. ממש לא טוב." מלמל הרופא בייאוש,
מדפדף בדוח של נער שמלאו לו 17 – נלסון הייל.
קארלייל הביט בנער הישן דרך הדלת הפתוחה. הנער ישן. שינה עמוקה, ארוכה, מעצבנת.
איך קארלייל שנא ליראות זאת – נערים או נערות פצועים או חולים ישנים
בחוסר מעשה. הערפד נאנח אנחה ארוכה.
"גם מצבה לא כל כך בריא." אמר הרופא בעודו כותב את דוחה של רוזלי הייל, אחותו התאומה של נלסון הייל. קארלייל בהה בהם. בשינה שלהם. בשקט שלהם.
קארלייל נכנס אל חדר הטיפול, סגר את הדלת ונעל אותה.

* * *

האם הבוכה נכנסה אל בית החולים. היא שאלה את האישה העומד מאחורי דלפק המודיעין היכן מאושפזים נלסון ורוזלי הייל.
האישה דיפדפה בדפיה. "חדר 108." אמרה האישה. האם הנהנה.
האם עברה במסדרון קומה 10. אותה אם מודאגת עברה ליד חדר 105, 106, 107...
108. היא פתחה את הדלת הקרה והלבנה.
האם בהתה במיטות הריקות, בעלות כתמי הדם הזעירים.

* * *

קארלייל קפץ מבניין לבניין, אוחז בשני הנערים – רוזלי ונלסון.
הוא הגיע אל ביתו -
הבית הלבן, בעל המוני מראות וחלונות. הוא הניח את שני הנערים במיטות חדשות, לבנות אף גם הן.
אסמה התקרבה אל קארלייל ונישקה אותו קצרות.
שניהם בהו בנערים.
הוא שנא ליראות את זאת – נערים או נערות פצועים או חולים ישנים בחוסר מעשה.
הערפד נאנח אנחה ארוכה וחזר אל בית החולים.