חמש עשרה

פיקמולדת לסטלה נוקס, מומלץ גם למי שלא מבין את הבדיחות הפרטיות....

כולם למזל"ט אותה בתגובות!!

סטלוש, מזל טוב! את חתיכת ילדה מושלמת!!! מקווה שתהני 3>

"לקחת גלימה?"

"כן, אימא."

"וקלף? וקדרה? ו..."

"אימא! הכול בסדר, לא שכחתי כלום..."

אימה רצה אל הנערה שעמדה מולה, מחבקת אותה ברגשנות. "אני פשוט רוצה שהכול יהיה בסדר, את מבינה... הבת שלי, מכשפה... אוי, אני לא מאמינה..."

"אימא-אימא-אימא-אימא-אימא!! תרפי קצת בבקשה, את חונקת אותי."

האם התנתקה מבתה במהירות. היא עצרה את נשימתה בבהלה.

"שכחת שרביט!"

הנערה גלגלה עיניים. "אימא, הוא בכיס שלי. את סתם היסטרית, הכול בסדר. אני כבר בת חמש עשרה!"

היא מאוד אהבה את אימה, אך לפעמים היא הייתה פשוט מודאגת מדי.

"בסדר מתוקה שלי, את צודקת... את רוצה שאני אסיע אותך לתחנת הרכבת?"

הנערה הנהנה. כעבור חצי שעה הגיעו לתחנת קינג קרוס. הן נפרדו בחיבוק ונשיקה רגשניים למדי, ואז הנערה לקחה את חפציה והתחילה ללכת לכיוון הרכבות, מחפשת מישהו שנראה כאילו הוא מתכוון לעבור לרציף שלא-קיים. חמישה אנשים שהקשר ביניהם נראה מקרי לחלוטין עמדו שם. היה שם גבר שנראה בשנות השלושים המוקדמות לחייו, בעל שיער שחור ועיניים ירוקות. הוא היה לבוש בבגדים רגילים, כך שאם היא לא הייתה רואה את השרביט מבצבץ מכיס הג'ינס שלו היא לא הייתה מזהה שהוא קוסם. ליד הגבר, עמדה אישה שנראתה בערך בגילו, בעלת שיער אדמוני. היא הייתה לבושה בחצאית ורודה לא-קצרה-מדי וחולצה לבנה. לידם עמד ילד נרגש בן אחת עשרה בערך, בעל שיער הדומה לזה של הגבר. שני המבוגרים חיבקו אותו ולחשו דבר מה באוזנו. לידם עמדה אישה מבוגרת לבושה בשמלה פרחונית שלא החמיאה לה. האישה התחבקה עם נער גבוה ונאה בעל שיער סגול, שתאם את עיניו בהן היה גוון סגלגל משהו. על עגלת המשא שלו, בנוסף למזוודות, היה כלוב מתכת גדול ובו ינשוף חום ואצילי. היא התקרבה אליהם.

"סליחה, אתם יכולים בבקשה להסביר לי איך נכנסים לרציף תשע ושלושה רבעים?"

החמישה חדלו מעיסוקיהם והסתכלו עליה. שיערו של הנער שינה את צבעו לאדום, ירוק, כחול, ואז חזר לסגול. הגבר עזב את הילד, ונגע בכתפו של הנער. "מספיק עם זה, טדי. אנשים מסתכלים."

הנער- טדי, מסתבר- השפיל את מבטו. "סליחה"

"כמובן שכן, מתוקה." ענתה הבחורה הג'ינג'ית. "פשוט בואי איתנו. גם ג'יימס עובר היום בפעם הראשונה."

הילד נופף אליה בידו בביישנות. היא החזירה לו נפנוף בחיוך, לקחה את חפציה והלכה בעקבות המשפחה המוזרה. טדי עבר את המחסום בקלות. לאחר שהבינה איך עושים את זה, הנערה עברה אותו ללא בעיות. מספר שניות אחריה הופיע גם ג'יימס. היא עלתה לרכבת וחיפשה תא פנוי. טדי כבר התמקם עם מספר חברים, אז היא המשיכה לבד. כעבור מספר שניות היא ראתה תא ריק והתיישבה. אחריה נכנסו לתא עוד שלושה אנשים: שני נערים ונערה אחת. הם סקרו אותה במבטם.

"את... את חדשה פה? אני לא זוכרת שראיתי אותך קודם"

"כן... רק לפני חודש גיליתי שאני מכשפה. המכתב לא הגיע לביתי כשהייתי בת אחת עשרה... אני מישראל." הוסיפה לאחר שראתה את מבטיהם השואלים.

"אבל... המבטא שלך בסדר. את מדברת אנגלית בצורה מושלמת. איך?"

"אבא שלי מארצות הברית... גדלתי על אנגלית."

הנערה שישבה מולה צחקה. "זה מסביר. תגידי, יש לך שם, גברת ישראלית?"

"כן, בטח... מצטערת. אני אביגייל"

"היי אביגייל, זאת נטשה, זה אריק ואני סטיב. בת כמה את?"

"אני אהיה בת חמש עשרה בדצמבר..."

"מצוין! את תהיי איתנו בשיכבה. מקווה לראות אותך בגריפינדור"

אביגייל שמה לב לעיניים התכולות של סטיב, לשיער החום הבהיר והפרוע קלות... "גריפינדור? מה זה?..."

אריק הסתכל עליה בתדהמה. "את לא יודעת מה זה גריפינדור? ילדה בת חמש עשרה על הרכבת להוגוורטס, ואת לא יודעת שגריפינדור זה הבית הכי טוב שאפשר לבקש??..."

"די, אר. תעזוב אותה בשקט. שמעת את הבחורה, רק לפני חודש היא גילתה שהיא מכשפה..."

חמימות פשטה בגופה כשהיא שמעה את סטיב מגן עליה ככה.

"אז... מישהו מתכוון לענות לי, או שאני ארגיש מטומטמת כל היום?..."

"כן, בטח. פשוט תתעלמי מהם. שני מפגרים. בית הספר שאנחנו נוסעים אליו עכשיו-הוגוורטס-מחולק לארבעה בתים. ארבעה מייסדים עם דעות שונות... סיפור ארוך ומיותר. הקטע הוא שכל תלמיד חדש ממוין לאחד מהבתים. סלית'רין הוא הבית אליו הולכים האנשים בעלי שאיפה לכוח. המלצה שלי? אל תלכי לשם, אחרת נהיה חייבות להיות אויבות, ולא בא לי. את נראית חמודה. רייבנקלו זה הבית של החכמים, למרות שיש שם כמה טיפשים גמורים. אם תשאלי אותי, המצנפת כבר לא עובדת טוב כמו פעם. הפלפאף זה הבית של האנשים עם הלב הטוב, וגריפינדור הוא בית האמיצים. שלושתנו שם."

"אה" אמרה אביגייל. "ו... איך מתמיינים לבתים?"

"זה קל. יש מצנפת כזאת, חובשים אותה על הראש ואז היא קוראת לך את המחשבות..." סטיב ליווה את מילותיו בתנועות ידיים דרמטיות. נטשה נאנחה בעייפות והורידה את ידיו. היא גלגלה עיניים אל עבר אביגייל, שצחקה בקול.

"אז... כמו שאמרתי לפני שנטשה הפריעה לי באכזריות..." בזווית עינו הוא שלח מבט אל עבר נטשה, שהחזירה לו מבט נחוש. "היא מגלה איזו תכונה הכי בולטת אצלך, ואז צועקת את השם של הבית שתלכי אליו. אני מקווה שאת חכמה... יש לך חמש שנים של לימודים להשלים."

"ארבע." אמרה אביגייל בחיוך.

"נו, אני רואה שלא תהיה לך בעיה" סטיב חייך גם הוא. עיניו התכולות היו כל כך חמימות...

"בנים, צאו. אנחנו צריכים להחליף בגדים, עוד מעט מגיעים." אמרה נטשה.

"אתן לא יכולות ללבוש את הגלימה מעל לבגדים, כמו אנשים נורמאלים?" שאל אריק. "אין לי כוח לצאת."

אחרי מבט ארסי אחד מנטשה הוא קם והלך, רוטן בשקט ספק לסטיב ספק לעצמו.

"אמרתי לך, מפגרים." נטשה חייכה. הן התלבשו בזריזות.

לאחר מספר דקות הרכבת נעצרה. התלמידים, לבושים בגלימות, יצאו בטור שהיה אמור להיות מסודר. שלושת הגריפינדורים הובילו אותה דרך דלתות גדולות ומרשימות, היישר אל תוך אולם מרווח. נשימתה נעתקה. באולם היו ארבעה שולחנות גדולים. נטשה, סטיב ואריק התיישבו ליד השולחן השמאלי ביותר. כשאביגיל באה לשבת לידם, סטיב אמר "הו, לא. מצטער אביגייל, את תזכי לשבת ליד השולחן הזה רק אם תתמייני לגריפינדור." היא הסתכלה עליו בבלבול.

"לכי לחדר מימין" אמרה נטשה בסלחנות. לפי עוויית הכאב על פניו של סטיב אביגייל הבינה שנטשה בעטה בו מתחת לשולחן.

היא חייכה בתודה. נטשה הנהנה לעברה, והתחילה להרביץ לאריק, שכנראה אמר משהו מטומטם במיוחד. אביגייל הלכה אל דלת העץ שעמדה בצד האולם. "העלמה מילר? חיכינו לך." אמר גבר חייכן ורזה, שנראה מגושם מעט. "אני הפרופסור האחראי על המיון. קראי לי הפרופסור לונגבוטום, או נוויל, אם אנחנו לא בשיעור. אני אסביר לך מעט על מה שאת עומדת לעבור. תראי, זה בלתי רגיל שנערה בת חמש עשרה מתחילה את לימודיה בהוגוורטס. בדרך כלל התלמידים מגיעים לפה בגיל אחת עשרה, אבל מפני שהמכתב נשלח אלייך עוד כשהיית בגיל המתאים את פשוט תצטרפי ללימודים באיחור. ראיתי שישבת ברכבת ליד תלמידים וותיקים-הם הסבירו לך קצת על המיון?"

"קצת..."

"מה הם הסבירו לך?"

אביגייל סיפרה לו בקצרה את מה שנטשה אמרה לה.

"אני רואה שהתיידדת עם העלמה ג'ונס. נערה מבריקה בהחלט. את רואה, יש לך המון חומר להשלים. אני בטוח שעד היום אפילו לא החזקת שרביט. לכן, את הולכת לעבור איתי שיעורים פרטיים פעמיים בשבוע, עד שתדביקי את שאר התלמידים, פחות או יותר."

"תודה רבה, פרופסור."

הוא הנהן אליה בידידותיות. "מפני שאת הגדולה ביותר, את תתמייני אחרונה. כך גם תוכלי לראות איך התהליך עובד."

היא הנהנה. בחילה קלה תקפה אותה. לאיזה בית היא תתמיין? היא קיוותה שהפלפאף, או גריפינדור. תמיד אמרו לה שהיא טובת לב, והחבר'ה בגריפינדור נראו לה ממש נחמדים. מה גם שאם יקרה משהו בינה לבין סטיב... אבל אם היא מתאימה דווקא לסלית'רין? נטשה אמרה שהיא מקווה שלא. יש מין חוק כזה שגריפינדורית לא יכולה להיות חברה של סלית'רינית? האם נטשה תהיה מוכנה לעבור על החוק כדי שהן יהיו חברות?

"בואי, העלמה מילר. המיון התחיל." אביגייל התנערה, והלכה אחרי הפרופסור לונגבוטום בחזרה אל תוך האולם הגדול. היא ראתה את עיני כולם ננעצות בה, והרגישה את לחייה מתלהטות. נטשה חייכה אליה, וסטיב זקף אגודלים בעידוד. אריק היה שקוע בויכוח עם נערה שישבה בשולחן אחר, אך אחרי מפגש של מרפקה של נטשה עם צלעותיו, הוא הזדקף וחייך אל אביגייל, משפשף את צד גופו בכאב. הילדים התמיינו בקצב כמעט מפחיד, לדעתה של אביגייל. לפני שהיא הספיקה להבין עד הסוף איך המצנפת עובדת, אישה מבוגרת כבר קראה מפיסת קלף "מילר, אביגייל!" היא הרגישה כאילו פיה מלא עפר. רגליה של אביגייל רעדו קלות בזמן שהיא צעדה אל עבר השרפרף הישן, עליו הונחה מצנפת מרופטת.

היא התיישבה בתנועה אלגנטית ככל שרגליה הרועדות איפשרו לה, וחבשה את המצנפת המאובקת על ראשה. לשמחתה ובניגוד לבני השנה הראשונה, ראשה היה גדול דיו כדי להחזיק את המצנפת מעל עיניה.

"הממ... בואו נראה." אביגייל כמעט והעיפה את המצנפת מעליה בצרחה. אף אחד לא הכין אותה לקול שיבקע מתוך החפץ. כמעט.

"אני רואה פה שכל טוב... את תשלימי את הלימודים בקלות, אני כבר יכולה לומר לך. יש לך הרבה פוטנציאל להיות ברייבנקלו. גם אומץ אני רואה פה, אבל זאת לא ההתלבטות הראשית שלי. הלב והשכל שלך חזקים מדי בשביל שגריפינדור יהווה איום בשבילם. אני חושבת שבסופו של דבר את תתאימי הכי טוב להפלפאף!" את המילה האחרונה המצנפת צעקה בקול. נשמעו מחיאות כפיים סוערות. נטלי, אריק וסטיב נראו קצת מאוכזבים, אבל מחאו לה כפיים בעידוד.

היא נקלטה בשולחן הפלפאף במהירות. ילדה שנראתה כמוה, חוץ מסיכה עליה כתוב "מדריכה", ניגשה אליה. "שלום, אביגייל. מזל טוב על המיון לבית הפלפאף!" היא חייכה. "אני ג'ולייט, ולפי הצורה בה הפרופסור ספראוט-ג'וניור מסתכל עלינו, את הולכת להיות איתי באותו החדר במעונות. תמיד ידעתי שהמזל שלנו- רק שלוש בנות בחדר- ייגמר מתישהו... אבל אני בטוחה שנהנה ביחד." ג'ולייט הצביעה על שתי הבנות שישבו מימינה, מפטפטות. "אלו ליז ומוניקה. בנות!" המילה האחרונה הייתה מכוונת אל עבר הבנות –ליז ומוניקה, כמסתבר. "זאת אביגייל. היא תהיה איתנו בחדר."

"היי אביגייל" אמרה מוניקה, וליז פשוט נפנפה אליה בתנועה ידידותית. "אנחנו נהנה השנה... מקווה שאת אוהבת לילות לבנים-את עומדת לחוות המון כאלה."

אביגייל חייכה. "זה בסדר, אני רגילה לזה... החברות שלי מישראל היו באות אליי למסיבת פיג'מות כל יומיים... אני מתה על זה"

"הנה משהו שלא ידעתי... את מישראל?" שאלה ג'ולייט. אביגייל הנהנה. "וואו.. אף פעם לא נתקלתי במכשפה ישראלית. איך שם?"

"כיף... מאוד חם. אולי תבואו אליי בחופשות"

השלוש החליפו מבטים. "אני לא יודעת... ישראל זה קצת רחוק." אמרה ליז. "אבל אנחנו נעשה את המקסימום לשכנע את ההורים שלנו. אנחנו טובות מאוד בשכנועים, תסמכי עלינו."

"אני מבקשת שקט" אמרה המנהלת-הפרופסור מקגונגל, זו שהגיעה לביתה של אביגייל, הסבירה לה על הוגוורטס וליוותה אותה לסמטת דיאגון. "יש לי המון דברים לומר לכם, הרבה דברים עומדים להשתנות... אבל כרגע חשובה רק מילה אחת: בתאבון!"

כולם נשמו לרווחה, ואוכל הופיע על השולחן. כל אחד לקח לעצמו מה שנראה לו טעים, מה שאומר שהצלחות של כולם התמלאו בתוך כמה שניות. בסוף הארוחה, אביגייל הובלה לחדר השינה בידי ג'ולייט, ליז ומוניקה. אחרי שסיימה לסקור את חדרה החדש, אביגייל נרדמה במהירות ליד חברותיה החדשות.

השיעור הראשון שלה היה תורת הצמחים, שם היא לא הופתעה למצוא את הפרופסור לונגבוטום. אחרי שיעור מלא בדקירות קקטוסים-צפוניים צעירים, שלצערה הרב היו הפרויקט של תלמידי השנה החמישית, הוא ניגש אליה. השיעור הפרטי הראשון שלה נקבע ליום שישי בערב.

כששלוש הבנות ליוו את ליז למרפאה בגלל שהיא איבדה דם רב כשהקקטוס נפל לה על הרגל, אביגייל התחילה להודות בליבה על כך שהיא פגשה בנות שמכירות את האזור. הוגוורטס התגלה כסביבה לא ידידותית לאנשים חדשים. אחרי דרך חסרת היגיון במיוחד הן הגיעו מאזור המרפאה לשיעור שיקויים בו תלמידי הפלפאף למדו ביחד עם תלמידי סלית'רין, שם אביגייל הופתעה למצוא את הפרופסור ספראוט-ג'וניור, שלפי מה שסופר לה היה הבן של המורה לשעבר לתורת הצמחים.

"בסדר, תלמידים. יש לנו משימת זוגות היום, כי המשלוח של החמרים מהוגסמיד התעכב. אני מבקש שתתחלקו."

ג'ולייט ומוניקה נצמדו מיד אחת לשנייה. מספר שניות אחר כך ג'ולייט הסתכלה על אביגייל והתרחקה ממנה. "אממ... אביגייל... אני מצטערת. מוניקה תהיה איתך, אני אמצא לי מישהו אחר..."

"לא, זה בסדר...  אני כבר אמצא לי מישהו לעבוד איתו."

"בטוחה?"                                       

אביגייל הנהנה.

הפרופסור ספראוט-ג'וניור התקרב אליהן. "שלום. את אביגייל מילר? יופי. אני אצוות לך את אחת התלמידות החזקות שלי."

הוא ריפרף במבטו על פני הכיתה.  "אנה וטיפאני! תיפרדו בבקשה. אנה- את יכולה להצטרף לג'ייסון ופיטר. טיפאני- בואי לכאן בבקשה."

ילדה גבוהה ומנומשת עם פס סגול בשיער ניגשה לעבר הפרופסור. "כן, אדוני?"

"אני מבקש שתצטרפי לאביגייל, תלמידה חדשה. אביגייל- זאת טיפאני ג'ונסון מסלית'רין. אני מצפה שתעזרי לאביגייל להשתלב, טיפאני."

הוא החווה בשרביטו אל עבר הלוח והוראות עבודה הופיעו עליו. החדר התמלא בקולות דיבורים. אביגייל מדדה 5 סמ"ק של ארס נחשים בזמן שטיפאני קצצה את משושי המטרלפ. שיחה נעימה קלחה ביניהן. עד סוף השיעור הן הפכו לחברות, כמו בסרטים הדביקים שאביגייל נהגה לצחוק עליהם.  

שלושת החודשים שלאחר מכן עברו ביעף. אביגייל מצאה את עצמה מתקדמת יפה בחומר שלמדה עם כיתתה, וגם בשיעורים הפרטיים שעברה בקביעות עם הפרופסור לונגבוטום. לאחר השיעור המשעמם ביותר בעולם הקסם- השיעור המקביל לשיעורי היסטוריה המוגלגי: תולדות הקסם, היא חזרה מותשת לחדר המועדון של הפלפאף. שם התוודעה לראשונה ביחד עם ג'ולייט, ליז ומוניקה, למקום שנקרא "הוגסמיד". מסתבר שזאת עיירה קטנה ששוכנים בה רק קוסמים, זאת שמדי פעם תלמידי בית הספר יוצאים אליה. תאריך היציאה הראשונה היה בסוף השבוע הראשון שאחרי חג המולד. נטשה וטיפאני, שלמרות הכרזתה של נטשה ברכבת הפכו לחברות טובות, הזמינו את אביגייל לטייל איתן בהוגסמיד. היא הסכימה, כמובן.

 "לא להציץ! אביגייל, מה הקטע בכל זה אם את מסתכלת?!" אביגייל חייכה מתחת לכיסוי העיניים שלה.

"טוב, נו. בסדר... אבל חסר לכן אם קורה פה משהו לא טוב, בנות! אתמול פרופסור לונגבוטום לימד אותי לשתק!"

טיפאני חייכה. "אל תדאגי. את הולכת לאהוב את זה, אבי"

"כדאי לכן."

 טיפאני ונטשה הובילו אותה כל הדרך בחזרה לישראל, לטענתה של אביגייל.

"בסדר. את יכולה להסתכל."

אביגייל נשמה לרווחה והורידה את כיסוי העיניים.

"ברוכה הבאה לבית שלי" אמרה נטשה בחיוך. הן עלו במדרגות לקומה הראשונה. מצד שמאל, עמד הבית של נטשה.

"שלום בנות" אמר גבר חייכן.

"היי אבא" נטשה חיבקה אותו.

אחרי שיחת חולין קצרה והיכרות זריזה עם שאר המשפחה (אישה נמרצת וילדה קטנה וביישנית) שלושת הבנות פרשו לחדרה של נטשה. "יש לי מתכון מעולה לבירצפת... רוצות?"

טיפאני קפצה. "כן!"

אביגייל הסתכלה עליהן במבט מבולבל מעט. "אל תדאגי, תכף תביני מה זה בירצפת...." פייסה אותה נטשה. אביגייל חייכה וחיכתה. כעבור רבע שעה נטשה חזרה לחדר ובידה שלוש כוסות גדולות המכילות משקה בעל צבע דומה לבירה המוגלגית. אביגייל חייכה. הטעם לא היה דומה בכלל לטעם הבירה, למזלה. אחרי שטעמה פעם מהבירה של אביה, היא התחילה לשנוא את המשקה.

הזמן עבר במהירות, והבנות נאלצו לחזור להוגוורטס. אביגייל מעולם לא שמחה פחות לחזור לשגרת הלימודים.