לרוץ לאורך המסלול

זה, כמובן, AU של גלי.. תהנו (: ואני יודעת שבאנגלית זה טוב בהרבה, אבל.. ניסיתי כמיטב יכולתי (:

"אני לא מאמין שאתם מכריחים אותי לבוא איתכם," רטן בליין, חזק מספיק כדי להתגבר אל הרעש ברכבת. "זה כמו לגרור פעוט לסרט ילדים בקולנוע."

"חוץ מזה שזה טוב בהרבה, בגלל שאנחנו גוררים הומו לתצוגת אופנה מלאה בבנות שוות!"

"ובנים," הוסיף דיוויד כדי לעורר בבליין עניין.

הוא גילגל את עיניו. "אתם יודעים, באופן מפתיע, העובדה שאני הומו לא גורמת לי להתעניין באופן אוטומטי באופנה. או בלבלות את הערב שלי בצפייה במקלות מלאכותיים, כשהם מפזזים על מסלול בבגדים שאף אדם נורמלי לא יקנה או ילבש."

"אוי, באמת, יש לך מדף שלם עמוס בעיתוני אופנה בבית!" קרא ווז.

"זה שונה," הוא מילמל.

"תתעורר, גבר," נזף דיוויד, משליך את זרועו סביב כתפו של בליין בשעה שיצאו מן הרכבת. "ג'סיקה השיגה לנו כרטיסי מעבר אל מאחורי הקלעים אחרי המופע! אנחנו עומדים לפגוש את הדוגמנים. תפסיק להיות כזה פרצוף חמוץ לגבי זה. אולי בסופו של דבר תהנה."

בליין נאנח, אבל שתק. הוא ידע שהוויכוח חסר תועלת. זה בסך הכל לילה אחד, אמר לעצמו, מנער מעליו את זרועו של דיוויד כשהלך בין שני חבריו במורד הרחוב הסואן. אני עובד כל הזמן לאחרונה. מגיעה לי הפסקה. זו בסך הכל תצוגת אופנה טפשית...

...

במהרה הוא הבין שזו לא הייתה תצוגת אופנה טפשית.

כשהם הגיעו, הקהל כבר התאסף, נוהר אל המושבים הטובים, כשכולם משוחחים זה עם זה בקול. היו מצלמות בכל מקום. המסלול היה במה מוגבהת במרכז הרחוב, שלמולה שורות של כיסאות מתקפלים, שמהם ניתנו שלוש נקודות מבט שונות על המסלול. אוהל ענק הסתיר את איזור מאחורי הקלעים מן הקהל. שלושת הכיסאות שנשמרו עבורם – באדיבותה של ג'סיקה, אחותו של דיוויד – התייצבו בנקודה אידיאלית קרוב לקצה הבמה.

"אני הולך למצוא את ג'סיקה ולהודות לה עוד פעם," הודיע דיוויד.

"אני אבוא איתך," התנדב ווז. בליין ידע שהוא פשוט השתמש בזה כתירוץ להעיף מבט על הדוגמניות לפני שיתחיל המופע.

"אני חושב שאני אשאר כאן." הוא שילב את ידיו וצנח על כסאו, מבהיר לחבריו שהוא עדיין ממורמר על כך שנגרר לשם, ובכך מתרץ את החלטתו להישאר. הם ניגשו אל האוהלים, מפלסים את דרכם דרך ההמון ומתכופפים מתחת למצלמות הענקיות. בליין לקח נשימה עמוקה וניסה להירגע.

"20 דולר שאתה לא כאן מהתנדבות."

הוא קפץ ופנה אל הקול שבא מאחוריו. בחור צעיר וגבוה עמד שם במעיל שחור וארוך ובכובע פרוותי, מחייך אליו ונראה ללא ספק משועשע. בליין לא היה יכול שלא להבחין בכך שיש לו חיוך יפה.

"אני מניח שאני חייב לך 20 דולר, אם כך," צחק. "החברים שלי הכריחו אותי לבוא."

"אני מנחש שזה לא ממש הקטע שלך?" הזר החליק בחינניות אל כיסאו הריק של דיוויד, שניצב לידו. היה זה בלתי אפשרי עבור בליין לפספס את מכנסי הסקיני-ג'ינס שלבש בשעה ששילב את רגליו וידיו. בליין התיישר, פתאום מודע יותר ליציבתו.

"לא, לא ממש." התוודה. "זאת הפעם הראשונה שלי במופע אופנה. מסלולי דוגמנות מעולם לא עניינו אותי ממש בעבר..." הוא פגש במבטו של הבחור הגבוה ממנו. היו לו עיניים מהממות – כחולות, בהתחלה, אבל ממבט קרוב יותר בליין הבחין באפור, בירוק ובזהב. "אני מתכוון, שלא תבין אותי לא נכון, אני קורא את ווג בקביעות, אבל יש משהו שונה לחלוטין בין מגזינים של אופנה לבין אופנה על במה.. זאת אומרת, כל עניין ההתגנדרות הזה.. אני לא יודע, יש משהו כל כך יהיר בכל זה."

הבחור האחר בהה בו לרגע, מופתע בבירור. אבל אז הוא צחק. זה היה צליל נעים. קליל. בלתי מרוסן. "אלוהיי, אם כך אני מניח שאתה לא ממש עומד להנות מהמופע הזה."

"זאת אומרת, אני לא רוצה להישמע כפוי-טובה," הוא הוסיף במהירות. "אחותו של החבר שלי משכה הרבה חוטים כדי להשיג לנו את המושבים האלו. אבל זה פשוט – בשבילי, מסלולי דוגמנות תמיד מעבירים את המסר שההופעה החיצונית חשובה יותר מכל דבר אחר, שאתה יכול להצליח בעולם הזה רק אם אתה מהמם לחלוטין. מה, שבברור, לא נכון!"

אדון-עיניים-יפות הנהן בכובד ראש. "אבל הדוגמנים ב-ווג שונים?"

"ובכן, בצורה מסויימת, כן. המטרה שלהם ברורה: הם מצטלמים בבגדים האלה במטרה למכור. לפי מה שאני רואה, מסלולי דוגמנות הם פשוט מקום להשווצה בגוף-במידה-אפס המהמם של הדוגמנים ובתלבושות שרק מפורסמים עשירים אפילו ישקלו ללבוש."

"אבל איך אתה מציע שהמעצבים יציגו את הקולקצייה שלהם?"

בליין משך בכתפיו. "בתצלומים או משהו,"

מיסטר-חיוך-חלומי הרים גבה. "אז אתה בעצם אמר שדוגמנות היא בסדר כל עוד היא דרך מצלמה?" זה לא נאמר בטון מאשים, אלא כציון עובדה. "מעניין..."

"קורט! הנה אתה!"

איש אסייתי רזה בחליפה התפרץ לכיוונם, מתעלם לחלוטין כשהוא אוחז בזרועו של הבחור הגבוה. "תירגע, מייק, אני בא." הוא הסתובב אל בליין, והושיט את ידו לעברו. "היה נחמד לפגוש אותך..."

"בליין," הוא השלים, ולחץ את היד המושטת לעברו. "בליין אנדרסון."

הבחור הצעיר, ששמו היה, כפי שהסתבר, קורט, הבזיק אליו חיוך מהמם. "ובכן, היה נהדר לשוחח איתך, בליין אנדרסון. אני מקווה שלא תשתעממם מהמופע יותר מדי. אני אנסה כמיטב יכולתי שלא להתגנדר בצורה מעצבנת מדי."

ואז הכל סוף-סוף התחבר.

לסתו של בליין נשמטה, אך למירב מזלו מייק כבר זירז את קורט לכיוון האוהל, כך שאיש לא הבחין במבט שעל פניו. אוי אלוהים. אני כזה אדיוט! הוא לא האמין שהוא לא זיהה אותו, לא הבין אל מי הוא מדבר. אבל להגנתו, הוא בחיים לא היה מצפה שקורט פאקינג האמל יתערבב עם הצופים או יתחיל שיחה ידידותית עם זר מוחלט. הוא שמע שקורט היה צנוע ואדיב בצורה חריגה, אבל הוא מעולם, גם לא בעוד מיליון שנה, לא היה חושב שהוא אי-פעם יפגוש אותו באופן אישי. עכשיו הוא עשה מעצמו מטומטם מוחלט, כשקישקש על כמה שמסלולי דוגמנות הם חסרי-תועלת ומתנשאים, לא מודע לכך שהוא מדבר עם הדוגמן הידוע ביותר בעולם המודרני.

"בליין, גבר, אתה בסדר?"

הוא התנער, וניסה לדמות מצב ולו רק דומה לשליטה עצמית. "אני- כן, דיוויד. אני בסדר."

חבריו החליקו לכיסאותיהם, מביטים בו בדאגה. "אתה בטוח?" התעקש ווז.

"כן," שיקר. "אתם, אה.. מצאתם את ג'סיקה?"

דיוויד הנהן. "היא הייתה ממש עסוקה. אבל קיבלנו הצצה אל האוהל וזה היה.. וואו."

"זה עומד להיות מהמם," אמר ווז, כשהתרווחו כאילו עמדו לצפות בהפקה של ברודווי ולא בתצוגת אופנה יוקרתית. "ובדרך חזרה לכאן שמעתי כמה אנשים מדברים על זה שקורט האמל עומד להיות כאן! בנאדם, זה יהיה מדהים! אני אפילו לא הומו ואני עדיין חושב שהבחור הזה מושך."

"שמעתי שהוא גם ממש נחמד," הוסיף דיוויד, מהנהן בהסכמה. "ראיתי כמה ראיונות איתו – הוא תמיד מדבר עם מעריצים והכל. אבל כנראה זה הכל משחק.."

בליין לא אמר דבר. הוא ישב קפוא בכסאו, ידיו משולבות בחוזקה, והתמקד בלנשום ולנסות נואשות להישאר רגוע. הנסיון הוכח כבלתי-אפשרי. הוא התפלל שהיה יכול פשוט להפוך לנוזל ולהתאדות.

גבר הופיע על הבמה והחל לפזר את כולם למושביהם; המופע יתחיל בעוד רגעים ספורים. בליין הסתובב, מנסה כמיטב יכולתו להסתיר את מבוכתו מחבריו. הוא ידע שאם יתחילו לחשוד הם יציקו לו עד שיתוודה. והוא לא עמד לספר להם שהוא כרגע בעצם אמר לדוגמן בינלאומי מפורסם שמסלולי דוגמנות הם חסרי-תועלת.

הוא התיישר מעט כשהמופע החל. דוגמנים – גברים ונשים – הגיחו מאחורי הבמה והתהלכו עד לקצה המסלול לפני שעצרו לפוזות מול המצלמות. הם היו כולם גבוהים ורזים להחריד, עם הבעה רצינית. למרות זאת, הוא היה מסוגל להעריך את היצירתיות של תומאס הנדסון, המעצב המובחר של הערב. השמלות שלבשו הנשים היו בהירות, מורכבות, ותופסות את העין, בשעה שהגברים נראו נעימי הליכות ומסוגננים. נראה היה שהנושא היה "ערב בילוי נחמד". מפואר. אבל שום דבר לא יותר מדי מסעיר.

ואז קורט הופיע, והקהל כמו ניעור לחיים בהתרגשות.

אוה. אוקיי. אז על אז כולם מדברים..

הוא היה פשוט עוצר-נשימה. הוא פסע במורד המסלול בביטחון עצום, מניע את מותניו בכל צעד וצעד בדרך שלא הייתה אמורה להיות חוקית. כל העיניים התמקדו בו. סוודר הקשמיר שדיגמן נצמד לעורו כצבע, והמחשוף חשף כמות נעימה מן הצוואר והכתפיים שלו. בדרך כלל פסים אופקיים גרמו לאנשים להיראות שמנים, אך עליו הם נראו מחמיאים. כל שני פסים היה פס שחור וכל השאר שקופים, עם נגיעות בז' קלות לכל אורך גופו העליון וזרועותיו, כאילו כדי להתגרות בצופים. הסקיני ג'ינס מכוסי הרוכסן נראו צמודים להחריד. המראה הושלם במגפי-עקב מצוחצחות בצבע חום בהיר, ובצעיף שחור ושקוף שהתנפנף מאחוריו כמו כנפיים. [1]

אבל היה זה יותר מן התלבושת שתפסה את עיניהם של הצופים. כל ההופעה הכללית שלו הייתה שונה. הוא היה גבוה כמו יתר הדוגמנים, נכון, אבל תווי פניו היו רכים יותר, הוא לא נראה רציני, ניצוץ הנעורים בפניו גרם לו להיראות כאילו הוא היחיד שם למעלה שבאמת נהנה. ולא ניתן היה לתפוס במצלמה את הבזק השובבות שבעיניו.

בליין הבין סוף-סוף את חשיבותן המלאה של מסלולי דוגמנות.

המצלמות השתגעו. היה ברור שקורט היה שיא המופע. בליין חשד שהוא היה השיא של כל מופע שייקח בו חלק. גם קורט בהחלט ידע זאת, כיוון שהיה חיוך קטן כשהגיע לסוף המסלול והחל לעשות פוזות, מואר ע"י אורות הבמה ואלף הבזקי-מצלמות. בליין היה מצלם גם הוא תמונה עם הטלפון שלו, אם היה יכול לזוז.

"לעזאזל," מילמל דיוויד בין הצווחות. "הוא כמו אל או משהו. בטח יש בנות שסוגדות לאדמה שתחת רגליו לאן שהוא לא הולך.."

בליין לא הגיב. מיתריי הקול שלו קפאו, עיניו ממוקדות על הבחור המדהים שמעליו.

ואז עיניו של קורט פנו אליו, ונשמתו נעצרה. הוא יכול היה להישבע שקורט קרץ לו קריצה קטנטנה לפני שהסתובב ופנה ללכת חזרה במורד המסלול. הילדה שאחריו יצאה והחלה ללכת לכיוון קצה המסלול, כששובל משי ארוך מחובר לצד האחורי של שמלתה הירוקה הבהירה. היא הייתה יפה, אך בליין בקושי שם לב. הוא המשיך לצפות בקורט.

אבל הוא בהחלט שם לב אליה כשמעדה ונפלה על ברכיה.

הקהל התנשף. הם ציפו שתקום ותמשיך, תנסה להעמיד שדבר לא קרה, ותשתדל שלא להסמיק בצורה בולטת מדי עד שתשוב אל מאחורי הקלעים.

אבל אז קורט עצר, הסתובב ועזר לה לקום.

כולם צפו בדריכות – המצלמות חגגו, הכתבים המשיכו לקשקש בקדחנות אל תוך המיקרופונים – כשקורט התעסק עם משהו באחורי שמלתה. פחות מ-5 שניות לאחר מכן, הוא הצליח לנתק את השובל מן השמלה, והדביק אותו במקום זאת לשיערה. כעת זה היה רעלה – ויותר חשוב,  הוא כבר לא נגרר על הרצפה והסתבך בעקביה.

קורט מילמל משהו באוזנה, הבזיק לקהל חיוך מנצח נוסף והמשיך כאילו דבר לא קרה.

כעת זה היה רשמי. בליין אהב תצוגות אופנה.

הערות~

[1] התרגום של החלק הזה יצא לי ממש גרוע כי אני לא ממש מבינה במושגים של אופנה והכל.. מקווה שזה לא מפריע ♥