סיכוי שהתפספס

"אני עוזב, קליירי."

שבוע עבר מאז מותו של וולנטיין. המשגב שופץ, משפחת לייטווד חזרה לאחוזת פנהאלו, לוק ומאיה התישבו עם הלהקה על אחד ההרים, לא רחוק מהעיר. וג'וסלין החליטה להישאר באידריס. קליירי עמדה מול סיימון, שנראה עייף. אבל בהתחשב בעובדה שהיה עכשיו שעת צהריים, והוא היה ערפד, זה לא היה מפתיע.

"אתה לא חייב לעזוב." היא אמרה. "מה עם התוכניות שלנו? אני-"

"קליירי, את ציידת צללים. את צריכה להישאר באידריס, את רוצה להישאר באידריס. אני שוכן תחתיות, אני לא שייך לכאן."

"לא נכון!" התקוממה "נותנים ללוק להישאר פה כמה שהוא רוצה, ו-"

"לוק היה בעברו צייד צללים, קליירי. והוא במועצה עכשיו. אני לא שייך לכאן. אני לא אמור להיות כאן. וחוץ מזה, זה לא משנה מגנוס כבר פותח לי שער."

"אבל-" היא הרגישה שדמעות מעקצצות את עיניה. "אני אתגעגע אליך"

"גם אני, אלייך קליירי." קולו היה רך, הוא התקרב אליה ליטף את לחיה. "לא יהיה יום שאני לא אחשוב עלייך."

"גם אני. אולי אתה לא חייב-"

"אני כן חייב, קליירי."

"אבל לאן תלך? מה תעשה?"

הוא משך בכתפו, "אני לא יודע, אסתובב איפושהו, אולי אצתרף לחבורה של רפאל."

"אתה חייב לשמור על עצמך," היא התחננה. "סיימון, אני לא אסלח לעצמי אם יקרה לך משהו."

הוא חייך, "לא יקרה לי כלום, קליירי, יש לי את אות קיין, שחכת?"

היא בלעה את הדמעות שלה, "אתה תמיד תהיה החבר כי טוב שלי, סיימון."

"אל תבכי," הוא לחש. "אני אוהב אותך קליירי, ואני תמיד אוהב אותך, ואני לא אשכח אותך לעולם." הוא קרב את פניו לפניה,, ידו חופנת את לחיה.

קליירי עצמה את עיניה ששפתיו רפרפו על פיה. סיימון עוזב, זו הפעם האחרונה שתראה אותו, היא צריכה להעניק לו לפחות קמצוץ ממה שהוא רוצה.

היא תפסה בחזית חולצתו ומשכה אותו אליה, מצמידה את שפתיה לשפתיו, כורכת את זרועותיה סביב צווארו, הוא הופתע אך עד מהרה התרפה וכרך במגושם את זרועותיו סביב מותניה. קליירי העמיקה את הנשיקה, להט ותשוקה פרצו ממנה, היא נשענה מעבירה יד בשערותיו, נצמדת אליו.

היא לא יודעת כמה זמן הם היו ככה, אולי שניות, אולי שעות, אולי שנים, אבל לבסוף הוא התנתק ממנה בעדינות, "אני חייב ללכת, מגנוס לא סבלני במיוחד."

היא חייכה למרות הדמעות שזלגו על לחייה, "אני אוהבת אותך, סיימון."

"אני אותך קליירי, לא באותה הדרך." הוא חייך בכאב והתרחק "להתראות קליירי, תשמרי על עצמך."

קליירי החלה לצעוד לביתה, הדמעות זולגות על לחייה ללא מעצר, והיא ליטפה בהיסח דעת את שפתיה טעמו של סיימון נשאר שם.

OOOOOOOOO

בשנים הבאות קליירי הייתה נזכרת ברגע הזה, הפעם האחרונה שראתה אותו. למרות השנים הרבות שחלפו כל פרט היא זכרה, את החולצה שלבש, את הצלקת הקטנטנה על לחיו.

נזכרת בערגה בתחושת שפתיו הרכות, בידו הקרירה שחפנה  את לחיה. היא יכלה להיות עם סיימון, לישון יחד, להתעורר יחד, לגדל את ילדיהם. בדיוק כמו שהיא עושה עכשיו עם המלאך הבלונדיני שלה.

היא התגעגעה לתחושת הלהט והתשוקה ההיא, לתחושה השלמות והאושר שהרגישה. היא הייתה מאושרת עם ג'ייס, אין ספק. אבל התחושה ההיא, שנשקה את סיימון, שהייתה צמודה אליו ככה, לא חזרה מעולם.

אין ספק. לה ולסיימון היה סיכוי, סיכוי שהתפספס.