Dark side

נכתב במקור לתחרות "חורפאנפיק", אך הפאנפיק מצא חן בעיניי והחלטתי לפרסם אותו גם פה.

תהנו, אשמח לת"ב^^

Dark side

ברטימיוס קראוץ' הבן פסע הלוך ושוב בסלון ביתו בקוצר-רוח. הוא הביט בשעון הזהב שניצב מעל לדלת הכניסה, בפעם התרי-עשר לפחות, ונאנח בקול כשראה שחלפה רק דקה בודדה מאז שהביט בו בפעם הקודמת.
הכל היה מוכן מראש; ברטי היה עטוף כולו בברדס שחור, הזהה באופן גמור לעלטה ששררה בחוץ; הבית היה כמובן ריק, פרט לווינקי הגמדונת שתבוא רק אם יחפץ בחברתה. לוציוס מאלפוי דאג לכך שהוריו של ברטי יקבלו הזמנה קורצת לחג, ודולוחוב דאג לספק לברטי שיקוי חזק מספיק כדי לשכנע את הוריו שהוא חולה מאוד ושיציאה מהבית בקור שכזה תרע עימו.
לברטי היה קל לשכנע את הוריו- אביו בכל מקרה העדיף להשאירו, שמא יפלוט בטעות הערה שלא לצורך וישפיל את אביו בפני אנשים חשובים. את אימו היה קשה יותר לשכנע, שכן זו אהבה אותו באמת, אך מבטו המפציר של בנה ומבטו הקשוח-עד-מסוכן של בעלה גרמו לה לוותר. את ווינקי איש לא שאל והיא לא הורשתה להביע דעה בנושא, אך ברטי האמין כי היא לא הייתה מוותרת לו בקלות שכזו.
הם היו מסודרים עד אחרון הפרטים- אפילו בחרו ביום גשום שכזה כדי שיטשטש את עקבותיהם, ליתר ביטחון. ברטי ידע שהם עושים זאת ליתר בטחונם שלהם- הוא יהיה שימושי יותר אם איש לא יראה אותו הלילה- ולא לטובתו שלו, אך שמח בכל זאת.
עיניו של ברטי נעו אוטומטית לכיוון השעון- עוד חצי דקה עברה. נשארו לו עשרים דקות להמתין כאן עד שיתעתק.
מחשבותיו נדדו אל העתיד; מהיום יאסר עליו ללבוש גופיות אף בקיץ (עצם המחשבה על גופיות בשעת קור שכזו העבירה בו צמרמורת)- אסור שאיש יבחין בסימן העתיד להתנוסס בגאווה על זרועו הימנית. אם אביו יגלה, הוא ידע, הוא ירצח אותו הרבה לפני שהאדון ישמע על כך וישלח מישהו להצילו- וברטי לא התכוון למטאפורה, ממש לא. זה לא היה סוד שאביו כלל אינו מחבבו. הבזק מהיר של נער בגיל מצוות שננעל מחוץ לביתו בליל סערה מפני שחזר לאחר המועד שקבע לו אביו הבזיקה לשניה בודדה לנגד עיניו. ברטי גירש אותה בכוח, ממאן לחשוב על דברים עצובים בלילה המיועד להיות הלילה המאושר ביותר בחייו.
הוא חייך בנבזות כאשר דמיין לעצמו את פניו הבהולות של הפרופסור סלהגורן, במידה ויבחין בטעות בקעקוע שישוב עימו להוגוורטס… שלא תבינו לא נכון- ברטי לא פחד שיעיפו אותו מהוגוורטס; גם כך הוא בשנתו האחרונה, וכבר יש לו בגרות מצוינת. ברטי סבר, ככל הנראה כפי האדון, שמוטב שכמה שפחות אנשים ידעו על כך.
לברטי ולאדון היה כל-כך הרבה במשותף: שניהם גדלו במשפחות שלא ראויות להם, בנים יחידים שנקראו על שם אביהם אותו השתוקקו לרצוח. שניהם אהבו את אותם דברים- לצבור כוח, להביס אויבים- במיוחד בעזרת שימוש במוטיב ההפתעה, שכמעט תמיד עשה את שלו.
ההבדל המהותי ביניהם היה נסיון החיים הרב של וולדמורט אל מול נסיון החיים העלוב של ברטי, שאביו עקב אחריו ללא הפסקה, פן יכפיש את שמו הטוב- והכוח. לוולדמורט היה כוח והייתה תעוזה, וברטי רק שאף לכך.
עוד דקה חלפה, ונשארו עוד תשע עשרה ליציאה.
בעצם… מה יקרה אם יקדים?
ברטי מיהר להסיר את המחשבה המטרידה הזו מראשו- זה יצור רושם הפוך בדיוק מזה שהוא רוצה לשדר.
היה כל-כך שקט, ולברטי היה כל-כך משעמם- בביתו לא היו חבריו מהוגוורטס, ואפילו לא השיחות הקרות כשלג של אביו הקשוח. ברטי ניסה לשעשע את עצמו בכך שהתאים את צעדיו לקול הגשם העז המדפק על כל דבר שניצב בדרכו לכביש המוצף מעט.
ברטי חש לפתע צורך עז לאכול. הוא נכנס למטבח הקט, והחל לטרוף את כל צפרדעי השוקולד שהמתינו לו בארון השמאלי ביותר. לאחר שגמר, הוא שב להביט בשעון- עוד רבע שעה נשארה. איך יעביר את הדקות הללו, הרגעים חסרי המענה וההמתנה הקשה מנשוא? נדמה לו כי מחוגי השעון נעים כבהילוך איטי, מתגרים בסבלנותו, מאתגרים אותו ולועגים לו ככלל האנשים ששנא בנפשו.
"ווינקי!" הוא שאג.
"כן, אדונילי!" הגמדונת הצייתנית להפליא מיהרה להופיע במטבח. כאשר היא הבחינה בכל הממתקים שזלל, היא הביטה בו במבט מאשים כאם הנוזפת בבנה. ווינקי, למעשה, הייתה עבורו הרבה יותר מאם- היא הייתה משרתת, שומרת ראש, אם, אוזן קשבת לפורקן, ומעל הכל- אהבתו.
ברטי לא ידע מדוע נמשך דווקא אליה. אולי משום שמנע מליבו לאהוב אדם בהוגוורטס, פן יפגין חולשה בפני אלה שנקראו חבריו, ואת הוריו ברור שלא אהב; הוא חיבב מעט את אימו, אך התרפסותה התמידית בפני אביו מנעו ממנו לאהוב אותה. על כן, היא היחידה שהיה סיכוי… ומלבד זאת, גם לו רצתה אסור היה לה לסרב לדרישותיו. ברטי לא הודה בכך בקול, אך תמיד קינן בו הפחד שבנות ידחו אותו.
ווינקי הייתה היחידה עלי-אדמות שמעולם לא השפילה אותו, על אף שהייתה היחידה שידעה עד כמה באמת שפלים מעשיו- השאר רק ניחשו.
הוא התיישב על הכיסא הקרוב ביותר, ובנפנוף יד פקד על ווינקי לעמוד על ירכיו. הגמדונת נענתה לו מיד, בין מרצון בין מאונס, אולם ברטי נשבע שהבחין בקצה של חיוך המסתמן על פניה. הוא ליטף ברוך את אוזניה המזדקרות, משיב מבט לזוג העיניים הגדולות שננעצו בו.
אומרים שכאשר אוהבים אדם, הוא נעשה יפה יותר בעיניך. ברטי התחבר למשפט הזה- הוא כבר מזמן לא מצא בווינקי מכוערת; פעם חשב כך. עיניה נראו בעיניו אז כגדולות יתר על המידה וחסרות חיים, וגופה הצנום נראה חולני למדי. כיום, הוא אוהב אותה כפי שהיא: עיניה האפורות-כסופות נדמו בעיניו לכוכבים זוהרים המעטרים בחן את השמיים; הצבע הבהיר של גופה העדין והשברירי הזכיר לו את צבעי מחרוזת הפנינים אותם נוהגת אימו לענוד באירועים חגיגיים אליהם הוזמנה, כמו זה שהיא נהנית בו ברגע זה ממש; פניה קסמו לו ממש- עיניה האוהבות ושפתיה הקטנות והאדומות כתפוח מורעל, כל אלה הטריפו אותו.
"הלוואי שהיינו יכולים לחיות כאן רק שנינו, ללא אבי המרושע."
"אל תדבר כך, אדונילי! האדונילי ברטי האב אינו מרושע!"
"מזל שאני לא במקומך, אני לפחות לא חייב לשקר." הפטיר ברטי ונאנח אנחה קלה.
"אדונילי-"
ברטי השתיק את הגמדונת בכך שהחל לעסות את כף ידה ברכות. הוא המשיך למעלה משם, ידו מטיילת לאיטה תחת בגדי העבדות הנצחיים שלה. מגע עורה הרך היה עדין כעלי הכותרת של ורדיו האהובים, אותם טיפח בכל מאודו. בעודו מלטף בעונג את עורה, הוא חש לפתע בגבשושיות זעירות שהכתימו את היצירה העשויה ללא רבב. הוא הרפה מיד, והביט בה במבט מטורף במקצת.
"אבי העניש אותך אתמול." הוא ספק אמר ספק שאל.
"אדונילי, ווינקי עשו-עשתה מעשה נורא-"
"ווינקי, בסך הכל הגשת את ארוחת הבוקר באיחור של חמש דקות! אבי מגעיל אלייך!" הוא התפחלץ, ובן רגע התמלא בזעם על אביו.
"אדונילי," ווינקי נבהלה, "ווינקי-"
"אני מצווה עלייך לשתוק!"
ווינקי נאלמה דום בעת שברטי החל לישוק על חבורותיה בעדינות. התנהגותו המחפירה של אביו לווינקי היוותה רק אחת מני סיבות רבות שפיתחו את שנאתו היוקדת אל אביו. הגיע הזמן לשים לזה סוף- והקץ יגיע כעת. כאשר אדון האופל ישלוט בעולם כולו, וברטי יעמוד לצד האדון במסירות, ברטי יאלץ את אביו להשפיל את עצמו בפני ווינקי. רק המחשבה על כך הצליחה לטעת בו איפוק בכל פעם שאביו הביט ב"גמדונת הארורה בעלת חוסר-המשמעת".
"ווינקי, אני הולך לצוות עלייך משהו חריג," הוא נזכר לפתע מדוע קרא לה לכאן. "אבל את חייבת לציית לי."
ווינקי לא ענתה, שכן ברטי לא התיר לה לדבר. היא רק הביטה בשקיקה בפניו, ועיני הענק שלה נצצו בהפתעה.
"עליי ללכת למקום חשוב מאוד כעת, ווינקי." הוא התכופף אליה מעט, משווה לקולו נימה נטולת-ספקות. "אני אוסר עלייך לספר על כך לאבא או לאמא. אני אומר להם שהייתי כאן כל היום, ואת מגבה אותי. ברור?"
ווינקי בלעה את רוקה, והשפילה את ראשה. קצוות שיערה השחור הושפלו יחד עימו, והסתירו במקצת את עיניה שכה אהב.
"בבקשה, ווינקי." הוא הוסיף בקול רווי-תחנונים. ברטי לא חשש מכך שווינקי תסגיר אותו להוריו- הוא פשוט ידע שללא הבטחה מפורשת מפיה, האדון ידאג להעלים אותה מהשטח בחלקלקות, וווינקי הייתה יקרה לו מכדי שיוותר עליה… ברטי דימה בראשו את עיני הכוכבים הנוצצות של ווינקי אהובתו מתאבנות בפחד ומתרוקנות מחיים בשנייה שאדון האופל רק יריח סכנה מכיוונה. "בבקשה…" הוא לחש שוב.
ווינקי הרימה אט-אט את מבטה בשנית, והנהנה.
כה הוקל לברטי, עד שגופו פעל בניגוד לרצונו ומבלי להיוועץ בשכלו: הוא חיבק בעוז את הגוף הזעיר, ונשק לה בין האוזניים. לאחר שתפס מה הוא עושה, הוא הרפה.
"תודה, יקירתי." הוא לחש היישר לתוך אוזנה השמאלית, שהסמיקה מעט. "לעולם לא אשכח לך זאת."
ווינקי חייכה אליו את חיוכה הרחב מדי, כמו אומרת "כשאתה מאושר, גם ווינקי מאושרת".
ברטי הבין בשעון- זמן ההמתנה תם.
"עליי ללכת עכשיו." הוא אמר, ונשא אותה בעדינות לרצפה. "אל תצאי מהבית."
היא הנהנה, והביטה בו בהערצה בעת שקם מהכיסא.
הוא ווידא שהניח בכיסו את כל מה שיצטרך בקרוב, לקח את שרביטו, כיבה את האש שפצפצה בשלווה באח (שכן סביר להניח כי לא ישוב הביתה בקרוב), לבש מעל הברדס מעיל שחור כעורב, כפפות וצעיף השחורים אף הם, אישר לווינקי לשוב ולדבר, והתעתק משם.
הוא הגיע למקום גשום מעט יותר מביתו. לא הייתה לו מטרייה- במקרה קיצוני שבו יצטרך לנוס על נפשו, המטרייה בהחלט תקשה עליו. וחוץ מזה, הוא לא יכול להרשות לעצמו להסתכן בלאבד אותה- אביו ישאל מיד לאן הלך. ברטי השתופף ונחפז להגיע למקום חפצו.
הוא ידע בדיוק היכן קבעו להיפגש- בדלת הימנית ביותר שבקומת הכניסה של בניין נטוש שניצב, נוטה לנפול, בקצהו של רחוב אפלולי. נאמר לו כי איש לא ינכח בבניין באותה עת.
ברטי לא התקשה למצוא את המקום- הוא בחן את הבניין מבחוץ עוד בשבוע שעבר, בדיוק כדי שימצא אותו היום במהירות. הוא שלף את שרביטו, והטיל בניחותא קסם שייבש את בגדיו מהגשם. הוא המתין מספר שניות, ליתר ביטחון, ואז נכנס לחדר. היה זה חדר קטן ואפלולי, חסר כל חלון, פרט לצוהר קטן שניצב בתקרה. אור פלורסנט עמום בקע ממנורה ישנה, והאיר את מעט הדברים שהיו בחדר- כיסא עץ בודד בעל משענת שבורה במקצת, גומחה בצמוד לקיר השמאלי לדלת ששימשה כאח, וספרייה זעירה יחסית שעליה נחו ספרים מוגלגיים מאובקים. מבט קצר הבהיר לו שהאדם שהספרייה הייתה שייכת לו אהב לקרוא ספרים של ש"י עגנון. בכל דפנות הספרייה, וכן בדפנות החדר עצמו, נטוו כורי עכביש רבים, דבר המעיד על-כך שחדר זה ננטש זה מכבר, והספרייה אינה הדבר היחיד שיצא מכלל שימוש מזה עשרות שנים. האח הייתה כבויה, וקור איימים הקפיא את כל נימי גופו. ברטי הבעיר את האח הזעירה, מפלל בליבו שתחמם במהרה את החדר. הוא ניגש ביעף לכיסא השחוק והתיישב עליו בהססנות, ואחר שלף מכיסו סיגריה ומצית והחל לעשן. לאחר שלקח מספר שאיפות מספקות, הוא הוציא ממעילו שעון כיס ממוסגר בחן, והביט בו. פעימות ליבו חזרו לדפוק כאשר הבין שהם צריכים להגיע בכל רגע.
ואכן, מקץ רגעים מספר נשמעו קולות חרישים, ושלושה אנשים נכנסו לחדר: סנייפ, אייברי ודולוחוב. ברטי כיבה את הסיגריה מיד, ומעך את השאריות שלה בגרליו בעצבנות.
"בסדר, בואו נעשה את זה זריז, אני ממהר." קולו הקר כתמיד של סוורוס סנייפ נמהל בקוצר-רוח. ניכר עליו שהוא עצבני, וודאי בשל חתונתה הקרובה של אוונס, אותה סנייפ אהב. ברטי תהה לא פעם מדוע אותו בחור שמנוני ומרושע השומר באדיקות שלא תתואר על טוהר-הדם מחזר אחר הבוצדמית טובת הלב. ככל הנראה, סודות אהבה זו נסתרות מעיניו של ברטי הצעיר.
הטקס אכן היה ישר ולעניין: הלהבה שבקעה משרביטו של סנייפ צרבה בעורו את הסימן עליו חלם ימים ולילות. זה היה כואב למדי, אך האושר שהציף את כל כולו גבר על הכאב העז שחש.
כל הנוכחים היו קרים, ולא ניסו לפתח שיחה- הם אפילו לא שאלו מתי הגיע שהספיק להבעיר את האח. הם פשוט עשו את זה, ורק בסוף הטקס סנייפ אמר: "ברכותיי, אתה בפנים." אגב כך שכיבה את האש הבוערת באח, ואז פנה לאחרים והוסיף: "תדאגו לא להשאיר אחריכם עקבות."
סנייפ ואייברי הסתלקו משם מיד, אך דולוחוב התקרב אל ברטי, וטפח על שכמו.
"קדימה, חבר חדש, נחגוג מעט לרגל הצטרפותך."
הם יצאו יחדיו, מוודאים שלא השאירו אחריהם דבר שיסגיר את שהותם כאן, אף לא שיערה דקיקה או טיפת גשם שנשרה מאחד המעילים. בחוץ, הגשם נחלש בהרבה מאז שברטי נכנס לבניין, והם הרשו לעצמם ללכת בנינוחות.
הם הלכו חרש כעשור דקות, כאשר דולוחוב צועד בראש וברטי אחריו, עד אשר דולוחוב נעצר וכיוון את שרביטו לעבר אופק שעדיין נסתר מעיניו של ברטי. ברטי התקדם ועמד לצידו, ואז הבין בדיוק לאן דולוחוב לקח אותו: היה קשה לזהות את הנוף מפאת החושך והממטרים, אך ברטי, שעבר במקום הזה פעמים רבות כל-כך, זיהה אותו על נקלה- היה זה בית העץ הקטן של קאדרוק דירבורן, חבר במסדר שהקים דמבלדור הארור. זה לא סוד שדירבורן היה על הכוונת של אוכלי המוות. ברטי כיוון את שרביטו.
"קדימה," דחק בו דולוחוב. "זה הלילה שלך!"
ברטי הנהן, ואז עשה את המעשה הרשמי הראשון שלו בתור אוכל מוות; הוא מלמל קסם חרישי, ואחר הביט בגאווה במעשה ידיו להתפאר: על אף הממטרים הקלים שזלגו מהשמיים, האש השתוללה והתפשטה במהירות רבה. ככל הנראה, הבית היה ריק, שכן איש לא יצא ממנו.
"שלהבת השדים?" אשל דולוחוב. ברטי הנהן, בלי להתיק את מבטו מהעץ המתלקח. "טוב מאוד, יקח להם הרבה זמן כדי לעצור אותה."
ברטי סוף סוף פנה להביט בפניו הטרופות של ידידו החדש, שחייך אליו.
"מוטב שניפרד עכשיו." אמר דולוחוב. ברטי הנהן בשנית, ודולוחוב החל להתרחק משם.
ברטי נשאר להביט במהומה עוד כמה דקות. הוא היה מספיק רחוק מהאש וכלל לא הרגיש אותה, אך בליבו הוא הרגיש אש חמימה המלטפת אותו ברוך מבפנים.
"אני ברטימיוס ג'וניור קראוץ' הבן," הוא לחש מבעד לחמימות את השם ששנא. "ואני אוכל מוות."
הוא נתן מבט אחרון לשריפה ולאזרחים שהחלו להתקבץ סביבה, מבט ארוך ועמוק, ואז התעתק בחזרה למקום הקר, המנוכר, השנוא והשומם, הקרוי ביתו.