השלג מעולם לא היה קר יותר

בלטריקס רצה. רגליה מתופפות על רצפת האבן הקרה ויוצרות קצב אחיד. אמא שלה הייתה נוהגת לומר שבנות בלק לעולם לא רצות. אנרומדה ונרקיסה כלל לא ידעו איך לרוץ, אולי בגלל זה היא נהתה ככה מהריצה. אם אמא שלה הייתה רואה אותה עכשיו היא הייתה מצווה עליה לא לרוץ בקול הילדותי והמתחנחן שלה שלה. בלטריקס הגבירה את מהירותה.

היא נכנסה לכיתה שהם קבעו לעצמם, הוא כבר ישב שם, רגליו שלובות על שולחן המורה, ושערו השחור נפל על פניו כשהתבונן מטה בצורה שבלטריקס כול כך אהבה. גלימות החורף העבות שלו יצאו מהאופנה כבר לפני שנתיים והיו קצרות עליו. מאז הנידוי הוריו לא העבירו לו אוניות וסיריוס נראה מוזנח. היא אהבה את זה.

"בנות בלק לעולם לא רצות." הוא אפילו לא הרים את עיניו כדי לראות מי נכנס, סיריוס היה בטוח שזו היא שבאה גם בלי לבדוק.

"אני יודעת."

בלטריקס התקרבה אליו. הוא קפץ מהשולחן בחינניות חיתית שהייתה רק שלו.

"אחרת," האשים אותה.

"לעולם על גבר לחכות לגברת ולא אחרת." בלטריקס ציטטה את אחד המשפטים האהובים על אמא שלה. המשפט הזה נתן לדראולה בלק להרגיש שלאישה יש כוח כול-שהוא בחברת טהורי הדם האריסטוקרטים. בילטריקס בזה לה על זה, מהרגע שהיא התחתנה עם אביה היא וויתרה על שארית הכבוד או הכוח העצמאי שלה. כול הכבודה הגיע בגלל השתייכותה לשושלת בלק, לאישה טהורת דם אין שום כבוד בגלל מי שהיא, הכבוד בא מהאב, או מהבעל.

"ידעתי שתאחרי." סיריוס אמר.

"אני יודעת שידעת."

הוא העביר את ידו בשערה העבה והשחור. היא לא העיפה את ידו כמו בדרך כלל, מבטיהם הצטלבו וסיריוס נאנח. הוא הכניס את ידיו לכיסים והתרחק ממנה בצעד קטן לאחור, "מה אנחנו עושים בלטריקס?"

"את מה שאנחנו עושים כבר חצי שנה, נפגשים בחור בהוגוורטס ומזדיינים." היא ענתה לו בבוטות האופיינית לה.

"לא. מה אנחנו באמת עושים?"

"אני יודעת סיריוס?" היא התקרבה אליו, "אתה בחוץ ואני בפנים, אתה לעולם לא תהיה חלק ממשפחת בלק שוב ואני לא אבגוד במשפחה שלי כמוך."

"בגלל הכוח שאת לא רוצה לאבד?"

"כמובן. זו מי שאני."

סיריוס נישק אותה, נשיקה נואשת אבל מתוקה. השפתיים שלה היו קרות אל מול שפתיו. בלטריקס נשכה בכוח.

"אמרתי לך לא לנשק אותי כמו שאתה מנשק את הזונות שלך מהפלפאף."  פנינים ארגמניות הופיעו על שפתיו של סיריוס אך נמחו במהירות שהצמיד את שפתיו לשלה פעם נוספת. הפעם זה לא היה עדין, או אפילו מתוק, זה היה גס ובוטא, בלטריקס טעמה את דמו בלשונה.

סיריוס הפשיל את גלימתה העבה של בלטריקס בכוח והשאיר אותה בגלימה תחתית דקה. היה בבלטריקס משהו שלא היה בבנות אחרות, הבנות ההן חלפו מול עיניו אחת אחת. רצף של שמות ופנים שסיריוס אפילו לא טרח לזכור. אבל בבליטריקס היה משהו אחר, אולי בגלל שהכיר אותה כול חייו, את הנערה הזו, שקטנה ממנו בשנה ולא הסכימה לצאת מראשו.

היה בבלטריקס גם משהו לא ברור. ג`יימס נהג לצחוק עליו שבנות נמשכות אליו בגלל שהוא משחק את הילד הרע. אבל בלטריקס לא שיחקה, היא באמת הייתה אחת כזו. כול מה שהייתה צריך כדי לדעת את זה היה פשוט לנשק אותה ולהרגיש מי היא. הנסיכה הדוקרנית לבית בלק. זו שיודעת למצוא את המילים שהכי יכאיבו לך ואומרת אותן ללא היסוס. בית בלק הביא לה את הגאווה והיא גדלה עם העוקץ.

בלטריקס לא נותנה מעצמה, צריך לדעת איך לקחת. זה מה שמשך את סיריוס יותר מכול. בנות יכלו לבוא כול כך בקלות, אין מי שלא נענתה לקריאתו של סיריוס בלק. נסיך גריפינדור. אבל כולם באו בלי כול היסוס, בטוחות שהן משהו שהוא לא יכול לשכוח. בטוחות שהן יהיו משהו מיוחד בשבילו. אבל הוא שכח אותן. וחיפש נואשות אחר מישהי שלא יוכל לשכוח, משהי שתהיה משהו יותר ארוך משבוע מעורפל. והוא מצא את זה בבלטריקס, למרות שהיא הבחורה האחרונה שהוא חשב שאיתה זה אפשרי.

סיריוס ניתק את נשיקתם, מוריד את שפתיו לאורך גרונה, נושך ומוצץ לסירוגין. עם בלטריקס הכול היה כואב, המילים  והמעשים. ידיה של בלטריקס היו בשערו ושפתיה נפקחו בקריאה אילמת כשהרגישה את פיו לאורך גרונה.

סיריוס פתח את כפתורים הראשונים בגלימתה, חשף חזייה שחורה וגיחך, "זה בטוח מוגלגי." הוא אמר לה, חיוך על פניו. בלטריקס הרימה את ראשו בידה, מכריחה אותו להביט בעיניה.

"זה שיש להם המצאה אחת טובה לא אומר שיש סיבה לשמור על המין כולו." הקול שלה היה ארסי וסיריוס העדיף להתעלם ממנה. עקיצה כמו זו הייתה שכיחה אצל בלטריקס וסיריוס לא אהב את ההתנשאות על המוגלגים, או ילדיהם הקוסמים. הוא הצמיד אותה לקיר באלימות, משתיק אותה לפני שתגיד דבר נוסף. האוויר יצא מראותיה בנשיפה.

"מה קרה סיריוס, לא נעים לך לשמוע את האמת?"

הוא לא ענה לה, שפתיו תרו אחרי עצם הבריח שלה, מדחיק את הרגשות שלו הצידה ומשאיר מקום רק לתשוקה.

היא התפתלה תחת מגע שפתיו החודר, "שחכתי, יש לך חברים בוצדמים, הגברת פוטר לעתיד." היא לעגה, "ככה להרוס את שושלת פוטר, הם רק מדרדרים."

הוא דפק את כתפיה בקיר פעם נוספת, "סתמי בלה." נהם.

היא השתנקה כשהאוויר יצא מראותיה פעם נוספת, "אולי נחזיר אותך להיות בלק שוב."

"אני לא רוצה להיות בלק." הוא גישש בידיו אחר סוגר חזיתה. בלטריקס פתחה את הכפתורים האחרונים בגלימתה במשיכה, "כשאתה איתי אתה בלק. לוקח גם את מה שלא שייך לך." סיריוס נשך את צווארה.

הגלימה שלה נפלה מגופה והשאירה את בלטריקס בתחתונית קצרה וחזייה שעדיין לא הספיק לפתוח. סיריוס התפעל מהיופי השחור. זרועותיה של בלטריקס  היו שלובות מאחורי גבה.

"את כול כך יפה בלה, " הוא התנשם.

"אני לא אחת מההפלפפיות סיריוס, אל תגיד לי את זה, תגרום לי להרגיש את זה."  אז הוא ניגש  אליה כדי שתרגיש את מה שהוא מרגיש, ידיו החזיקו במותניה כשעיניו עברו על גופה. קעקוע שחור על זרועה תפס את עינו. הוא משך את ידה השמאלית מאחורי גבה ובהה, "באמת בלה?"

"מה אתה רוצה?" היא משכה את ידה בכוח מידו אבל השאירה את הנחש והגולגולת גלויים לעין.

"אוכלי המוות?" הוא שאל אותה." את בת שש עשרה למען מרלין! זה אפילו לא יכול להיות אמיתי, למה שאדון האופל ירצה אותך?"

"אל תהיה מצחיק סיריוס, זה לא שלא ידעת שזה יבוא."

"הייתה לי עוד תקווה. לא רציתי להאמין. למה הוא גייס אותך כול כך צעירה?"

היא העבירה את ידה בשערו השחור, בעדינות שלא התאימה לה, סיריוס הצטמרר למגעה. "סיריוס אתה באמת כול כך תמים. אני מאורסת כבר שבוע, ללינסטינג. אתמול נשבענו יחד להצטרף לשרותיו של אדון האופל, ראש משפחת לנסינטג הוא יד ימינו של אדון האופל, והוא זה שהציע לנו לקדש כך את אירוסינו."

סיריוס עצם את עיניו בכוח, "תגידי שלא רצית בלה, תגידי שהכרחו אותך."

"מי חשב שאפשר לשמוע בן בלק מתחנן. אבל אתה גם לא ממש בין בלק בכול מקרה הא?" עקצה. "רציתי את זה סיריוס, קיוויתי לזה וזו אני מי שדחפה את הארוס הפחדן שלה להישבע אמונים בחדר מלא ברדסים שחורים."

הם היו צמודים אחד לשני וסיריוס הרגיש את חום גופה. צווארה היה מסומן בנשיכות קטנות. אבל תחושת האורגזמה שהייתה נעלמה כליל מגופו.

"לא ידעתי שאת מאורסת."

"לא הייתה לך סיבה לדעת אי אפשר לומר ההורים שלך נלהבים לשלוח לך מכתבים. הקשר היחיד שלך אל החברה האריסטוקרטית הוא ג`יימס פוטר, אבל הפוטרים כבר לא חלק מאתנו מאז שהם מתכחשים לדרכו של אדון האופל."

"בצדק."  הוא אמר. הם יכלו לשמוע את נשמותיהם בדממה, בלטריקס הביטה בפלג גופו העליון, היא הייתה בחורה גבוהה אך סיריוס התנשא לגובה מעל רוב האנשים, בניגוד מוחלט לאחיו הנמוך, היה נדמה שסיריוס גנב עשרה סנטימטרים מריגולוס.

"מה את עושה כאן בלה, את מאורסת לגבר אחר, את יודעת מה אני חושב על אדון האופל. למה באת היום?"

"עדיין יש לך תקווה סיריוס, תפסק להיות גרפנדורי עלוב ואוהב מוגלגים. לא וויתרתי עליך עדיין."

"עדיף שתוותרי בלטריקס, אני לא הולך לחקוק את האות האפל בזרועי. או לחזור להיות הבן שאוריון כול כך רצה."

היא דחפה אותו ממנה, "לעזאזל סיריוס,  תפסיק לברוח ממי שאתה, תפסיק לברוח מהמשפחה שלך ותפסיק לברוח ממני!"

"את מאורסת בלטריקס." הוא אמר בעייפות.

"והבנת מזה שאני שמחה להיות מאורסת?" היא זעמה, "הוא בין עשרים סיריוס, ועדיין עושה כול מה שאימלה אומרת לו."

"זה לא משנה את העובדה שאת מאורסת."

"אבל אני לא רוצה אותו. אני רוצה אותך."

"תוותרי בלה, זה צעד אחד רחוק מדי לשנינו."

"זה כי אתה פחדן, אתה פחדן וברחת ממני."

"לא רציתי לברוח ממך. ברחתי מאחרים."

"בכול זאת ברחת גם ממני."

כשסיריוס הביט בה הוא ידע שהיא צודקת, מעולם לא היה פחדן גדול ממנו בגריפנדור, גם אם יחפש בכול הוגוורטס תולדות. ובלה, בלה הקפואה בלחיים הבוערות מסערת הרגשות. כאילו שכבת הקרח שעוטפת אותה ומסתירה סערה חמה מתחתיה מתחילה להיסדק. ומשחררת את החום משתחתיה. חום, אבל לא חום נעים, חום ששורף ומעכל.

"אז זהו זה?" הוא שאל אותה. היא לא ענתה לו.

סיריוס הרים את גלימותיה ועזר לה להתלבש בשתיקה, היא הביטה בו בעצב נדיר כשהרים את גלימתה העליונה מעוטרת בפרווה השחורה אפורה, יקרה יותר מרוב גלימות התלבושת האחידה בבית הספר. הגלימות היחידות שיכלו להשתוות לשלה היו של אחותה ומספר מצומצם של בנות החברה הגבוהה בבית ספרם.

בלטריקס נשכה את שפתיה, "אז זהו?" חיקתה אותו בקול מלגלג. היא דחפה את חזהו בשתי ידיה, "אתה שוב בורח, שוב הולך ממני בפחדנות!"

סיריוס לא ענה לה, הוא נישק אותה, בעדינות וחמימות שלעולם לא הסכימה לקבל ממנו לפני. נשיקה עדינה שהרעידה את קרביה והרטיטה את ליבה.

"בלה זה צעד אחד רחוק מדי בשביל שנינו," חזר על דבריו והתרחק בצעדיו הגדולים. סיריוס פתח את דלת הכיתה ופנה אליה בשאלה, בלטריקס העיפה מבט בבגדיה, זקפה את ראשה, עברה אותו ויצאה מהכיתה בצעדים איטיים וגאים.

סיריוס צפה בה הולכת, הוא רצה אותה, באמת שהוא רצה אותה אבל עכשווי היה ברור לו עד כמה זה בלתי אפשרי.      הוא יצא החוצה בריצה, פרוותו השחורה של רך כף הייתה ניגוד מוחלט לצבע הלבן של השלג שמעולם לא הרגיש לסיריוס קר יותר מאשר עכשיו. הכלב ידע איך להתמודד עם כאב יותר טוב מהאדם. כשסיריוס יחזור רטוב בארבע בבוקר למגדל גריפינדור. הרגשות האלה כבר יהיו עמוק בפנים. הוא לא יברך יותר את בלטריקס לשלום.

		הפרק הבא