Madness

פיטה הפיל את התבנית שאחז בידיו. הבלילה שהייתה בתוכה התפרצה מגדות התבנית ונשפכה על הרצפה בקול נתז מחליא.
הוא אחז את ראשו בשתי ידיו וצנח על ברכיו, טובל בתוך הבלילה. זרמי כאב עזים חלפו בתוך ראשו. הוא מעולם לא חווה כאב-ראש כה עז. כמובן, לא היה זה כאב-הראש הראשון שלו בזמן האחרון, הכאבים הופיעו לפני כחודש, כשהוא וקטניס שבו למחוז 12 – או למה שנשאר ממנו. כל המחוז הופצץ ונהרס – חוץ משכונת המנצחים, אבל הם לא גרו בה; הזיכרונות שהמקום עורר בהם היו נוראיים. במקום זה הם התגוררו בבית קטן בצפון המחוז שלא נפגע מהפיצוץ. הוא היה קטן ומפויח, אך לאט-לאט הם שיקמו אותו. לא היו להם דרישות גבוהות.
עיניו של פיטה נעצמו בחוזקה, מכווצות, כאילו הוא ניסה לעצור את הכאב בכוח המחשבה. דמעה קטנה השתחלה מבין עפעפיו, גולשת במהירות על לחיו.
תמונות הבזיקו בראשו, וכל תמונה התפוגגה מהר מכדי שהוא יפענח מה תוכנן. הוא הרגיש נורא והיה מבולבל, וייחל לכך שהכאב יפסיק.
הוא לא יכול היה לשאת את הכאב, אך זה נעלם וקול חריקה חד עלה והתגבר בראשו, צורם באוזניו, עד שגם זה התפוגג.
"פיטה?"
הוא סובב את ראשו בחדות למקור שממנו נבע הקול; אותו קול שהתגורר איתו, אהב אותו בכל ליבו ובזכותו נשאר שפוי – קולה של קטניס. לאחר שחזרו למחוז הם היו צריכים לחזק אחד את השני בקביעות ולדאוג ששניהם ירגישו בסדר. לולא זה שניהם וודאי היו הופכים למשוגעים.
היא עמדה בפתח החלל הקטן של המטבח החשוך. שיערה היה פרוע, עיניה אדומות, ידיה הרועדות אחזו בשמיכה שעטפה את גופה הרזה. היא הייתה חיוורת, אך הוא ידע שזה לא בגלל מראה עיניה. זה היה בגלל הסיוטים; בגלל המאורעות המטורפים של החודש הקודם; בגלל הפצעים שעדיין לא הגלידו, ונותרו פתוחים ומדממים. השכבה הלבנה שמודיעה על כך שנסגרו מיאנה להופיע.
"קטניס." הוא התכוון לומר את המילה הזו ברכות ובאהבה, אך כל מה שיצא היה קרקור שבור וכאוב שפער את עיני קטניס וחתך את גרונו של פיטה.
"מה קרה?" היא שאלה והתקדמה בדאגה לעברו.
הוא שם לב שברכיו היו עדיין שקועות בבלילת העוגה. הוא התרומם לאט. הבלילה נדבקה לברכו ונמתחה, אך לבסוף נכנעה וצנחה לרצפה. "הכול בסדר," אמר בקול רגוע, "התבנית של העוגה החליקה לי מהיד, זה הכול." הוא בהה ברצפה המלוכלכת והתכופף כדי להחזיר את הבלילה לתבנית. "למה התעוררת כל-כך מוקדם?"
קטניס השפילה את מבטה אל הרצפה. "אני לא רוצה לישון."
"קטניס – "
"לא, פיטה, זה בסדר. פשוט – " היא נחנקה. פיטה הכיר את קטניס. אומנם לא נראו שום דמעות ושום כאב בעיניה, אך הן הכאב והן הדמעות היו שם, מסתתרים מתחת למסכה התמידית של קטניס, המסכה שהסתירה את חולשותיה. פיטה למד לחדור ולהתבונן אל מתחת למסכה הזו.
הוא הניח את התבנית על השולחן המתנדנד וצעד לעברה. הוא כרך את זרועותיו סביב גופה והניח לה לטמון את ראשה בכתפו. הוא ידע שאין לו מה לעשות מלבד לשתוק.

בפעם השנייה שזה קרה באותו היום, התמונות היו הרבה יותר ברורות. קטניס הופיעה בהן, בכולן. לא תמונות של קטניס שפיטה ראה בחלומות או כשדמיין אותה כשהייתה רחוקה – התמונות היו תמונות אכזריות. קטניס מפוצצת רחפת; קטניס דוחפת את קייטו למוטציות, כשפיטה איתה על קרן השפע; קטניס צועקת על פרים ועל היימיטץ' ועל גייל; קטניס מביטה בפיטה בזלזול, בדחייה, בשנאה.
הוא הרגיש את הכוח הנפשי שלו מתנקז ממנו, הפסיק להיאבק ונתן לכאב לשאת אותו. הוא הרגיש את ראשו הולם, מתמלא בזיכרונות שרצה לשכוח – אך הם היו שם, מביטים בו בהתרסה ובבוז.
הוא לא הרגיש את גופו כשהוא נפל על הרצפה, כשהשתטח עליה והתגלגל בייסורים מהכאב, אך כשהכל פסק סוף-סוף, הוא מצא את עצמו שם, שרוע על הרצפה.
ראשו עדיין הלם, אך התמונות חדלו מלהופיע. אט-אט, הוא נזכר בשעה המאוחרת; הוא התעורר מהסיוט והלך למטבח לשתות משהו. הוא הרים את עיניו וראה כוס זכוכית מלאה בנוזל כתמתם וחמים על השולחן. הוא הכריח את גופו להתרומם – רגליו נדמו לג'לי, ולא לרגליים – ומעד בעדינות אל הכיסא. כששתה את התה בלגימות קטנות, פיטה ניסה להתעלם מהתמונות ומהזיכרונות החדשים שהיו בראשו. הוא לא הצליח להתרכז בהם, אך כשניסה, הרגיש אותם משתלטים עליו. התחושה היתה מוזרה, כאילו משהו זר קיים בגופו, ומהצד השני... משהו בהרגשה הזו היה מוכר לו. הוא לא הצליח לשים עליו את האצבע, אך הכיר את הדבר הזה ממקום כלשהו.
כשסיים לשתות את התה, הוא שטף את הכוס וצעד בכבדות לחדר השינה. הוא סגר את הדלת בשקט והביט בקטניס. היא ישנה בצד המרוחק של המיטה והייתה מכורבלת בעצמה, כשרוב השמיכה נדחסה לכדור ונצמדה לגופה. הוא נשכב על המיטה והתכסה בשאריות השמיכה. הוא לא הרגיש כלום כשחש את קטניס; לא תחושת ההיכרות האהובה; לא ההרגשה של הלב מתכווץ, דבר שהרגיש מאז ומעולם. הוא הרגיש רק כפור מוזר ומוכר בו-זמנית ממלא אותו ואת ליבו.
הוא נרדם כשעורפו מופנה אל קטניס.

"זהו זה," שמע פיטה את קטניס אומרת. "הם הלכו."
פיטה הרים את ראשו מידיו וראה מולו את השמש שזרחה בצהוב בהיר, וצבעה את כל הזירה בצהוב הבהיר הזה; גם את שלולית הדם הכהה של קייטו שנזלה מקרן השפע, עליה שניהם ישבו. הוא הרגיש עוד דמעה מלוחה חודרת לפיו. הוא שנא את הטעם הזה. הוא לא היה רגיל לטעם הזה – הוא היה רגיל לטעם של עוגות מתוקות או של מכות מרות מאימו, אבל אף פעם לא למלח.
הוא הביט בקטניס. לא נראה שהיא בכתה בכלל. היא לא החזירה לו מבט, ורק הביטה בפנים נוקשות בקרקע כשקפצה אליה. היא נחתה בדיוק בשלולית הדם, שצבעה באדום כהה את המכנסיים הקרועים שלה.
פיטה קפץ מקרן השפע גם הוא ונעמד לידה. זהו, הם היו המנצחים. קטניס הביטה בו – בפעם הראשונה – וחייכה. לא חיוך של אהבה, חיוך קריר של נימוס.
"אנחנו היחידים שנשארו!" צעקה קטניס לשמיים. "תנו לנו לצאת!"
הם שמעו את הצחוק של קברניט המשחק, והם שמעו אותו אומר שיהיה רק מנצח אחד. עיניו של פיטה התמלאו בשחור, הוא בקושי הצליח לראות משהו מבעד לשחור הזה.
הוא שמע את הסכין הגדולה נשלפת, והוא לא היה צריך להביט בכלל. הוא רק הביט בקרקע בהלם, בעיניים פעורות.
"אני שונאת אותך," הוא שמע את קטניס, היא כנראה הקיפה אותו, כי הכיוון של הקול שלה התחלף כל הזמן. "אין לי שום סיבה לרחם עליך. אתה חלש. אתה פתטי. אתה מעורר רחמים. אני שונאת את זה!" קולה הלך וגבר והפך לצעקה. "פשוט תמות!"
הוא לא הרגיש את הסכין פוגעת בצווארו. הוא לא הרגיש את הראש שלו ניתק ממקומו. הוא לא הרגיש את הגוף שלו נופל על הרצפה ואת ראשו מתגלגל על האדמה.
הוא רק הרגיש כאב בלתי-אפשרי בליבו.

פיטה התעורר בבהלה, מכוסה בזיעה שהדביקה את חולצתו לגופו. הוא התנשף בכבדות והתיישב על המיטה בלי להביט בקטניס.
זה לא היה נכון. זה מעולם לא קרה. פיטה ידע מה קרה באמת. זה היה רק שקר, לא?
הוא קם מהמיטה, נעמד על רגליו, פשט מעליו את החולצה הרטובה ודידה את דרכו אל השירותים. הוא שטף את פניו למשך דקות ארוכות עד שפניו נהיו אדומות משפשוף המים. הוא לא הרגיש יותר רענן משהיה קודם לכן; הוא הרגיש מסוחרר וכאוב וכבד וחלוש. הוא נשען בשתי ידיו על הכיור וניסה להיאבק בתחושה הרעה הזאת, אבל היא הייתה חזקה מדי.
זה לא היה נכון?
זה לא קרה?
הוא לא הצליח להיזכר. הוא חפר במוחו וניסה להעלות את מה שקרה שם, אבל שום דבר לא עלה. הוא לא הצליח להיזכר בשום-דבר.
ופתאום הוא כן הצליח. הוא נזכר בהכל. זיכרונות שטפו את מוחו כמו מפל מים, הם מילאו את כל החללים הריקים והשלימו את כל מה שהיה חסר. אלה היו זיכרונות נוקשים; לא ניתן היה לערער עליהם. היה ברור שהם נכונים, פיטה זכר זאת בבירור. פיטה ידע את האמת.
הוא הרים את עיניו והביט במראה שמולו, היא הייתה תלויה מעל הכיור. הוא ראה פנים קשות – כאובות, אך קשות. הוא ראה עיניים אפלות שהביטו בו במבט עז. הוא ראה את עצמו, את מה שהוא צריך להיות, והוא ידע – בפעם הראשונה בזמן האחרון – מה הוא צריך לעשות.
הוא יצא מהשירותים והתקרב למיטה, לצד של קטניס. היא ישנה, עדיין בתנוחת הכרבול שהיא הייתה כשנכנס לישון.
"אני שונא אותך," הוא שמע את עצמו לוחש בקול רועד. "אין לי שום סיבה לרחם עלייך. את חושבת שאני חלש. את חושבת שאני פתטי. את חושבת שאני מעורר רחמים. את שונאת את זה." הוא התקרב לאט-לאט ורכן מעל קטניס, הוא הרגיש את נשימת אפו פוגעת בפניה הרדומות. "פשוט תמותי!"
הוא שלח את ידיו אל גרונה ואחז בו בחוזקה, הוא מחץ אותו והפעיל עליו לחץ אדיר. עיניה של קטניס נפערו מייד, היא הביטה בו בעיניים אפורות ובהלם, ברחמים, באי-הבנה, אך היא לא נאבקה, רק ניסתה להשמיע קול שנחסם בגרון שלה. שפתיה אמרו, "למה?" והיא בהתה בו בעצב כשליבה פעם את פעימתו האחרונה.
פיטה המשיך לחנוק אותה, למרות שנשימתה כבר עזבה אותה. הוא עזב רק לאחר כמה דקות, אז הוא התרחק מהמיטה והסתכל על מעשה ידיו. קטניס הייתה שרועה על המיטה, צווארה היה אדום במקום בו פיטה אחז בה, ועיניה בהו באוויר במבט חלול.
הוא עשה את זה.
ברכיו רעדו. הוא עצם את עיניו ונשכב על הרצפה, פניו אל המיטה. הוא הרגיש את הרצפה הקרה כנגד גופו החשוף. הוא הרגיש את השיגעון ששטף אותו; את האמת.
הוא הריח ריח מוכר. ריח חזק שנבע ממשהו מתחת למיטה. הוא פקח את עיניו בסקרנות והביט בדבר הזה.
הוא הביט בוורד, אדום כדם אך מכוסה באבק. הוא היה גדול, וריחו היה חזק מכדי להיות אמיתי – בוודאי הוא חוזק גנטית. על הוורד נחה צרעה, גם היא גדולה ומהונדסת, מנפנפת בכנפיה.