דמיון

לפעמים זה כאב לפעמים לא הרגשתי בזה בכלל אבל ברוב הזמן זה היה כמו זמזום מטריד באוזן. מן עקצוץ כזה בירכיתי ראשי שדרש נוכחות אבל אני התעלמתי ממנו. כשהוא הצליח לפרוץ דרך החוצה ולהשתלט הייתי מצטפדת בכאב פיתאומי, עוצמת את עיני וחושקת את שפתי ואז אימי הייתה מסתכלת עלי בעצב ושולחת יד ומניחה אותה על כתפי ומישהו היה רץ להביא לי איזה כרית חמה כדי להקל עלי. כשזה היה נעלם, ההיתי מנסה לקום ומיד נופלת, ההיתי שמחה לרגע ומיד אחר כך שבה מסכת העצב לפני. ואז היו פשוט מסתכלים עלי בחמלה - אני חושבת שזה היה הנורא מכל- החמלה, החמלה שנבטה מעניהם גרמה לי להרגיש קטנה וחסרת יכולת אפילו יותר מכפי שההיתי, לפעמים זה הכאיב אפילו יותר מהכאב ואז ההיתי מסיבה את מבטי אוחזת בכיסאי ומגלגלת את עצמי החוצה, הרחק מעניהם וממבטיהם.

כשההיתי בחוץ ההיתי מסתכלת סביבי וחולמת בהקיץ. ובחלומות ההיתי מישהי אחרת,

ההיתי לוחמת אמיצה שהגנה על כולם, ההיתי שותפה לסוד גדול ומסוכן, ההיתי חייה בלי מורות,ויותר מכל ההיתי חופשיה.

לפחות התאונה לא לקחה ממני את הדמיון.