רוצי טריסה

רצתי כשכל מה שאני יודעת זה שאם הם יתפסו אותי, זה יהיה הסוף שלי.

כותב: lolypop
הגולש כתב 1 פאנפיקים.

פרק מספר 1 - צפיות: 1139

פיקצר

דירוג הפאנפיק: G - פאנדום: אין - זאנר: מדע בדיוני - שיפ: ג'ן - פורסם ב: 03.01.2013

המלץ!

ID : 3954

גופן: Verdana Arial Tahoma מרווח: + - גודל טקסט: + -

הפאנפיק גמור

רוצי טריסה

נוי ספיר

רצתי כשכל מה שאני יודעת זה שאם הם יתפסו אותי, זה יהיה הסוף שלי.

היה חשוך ובקושי ראיתי לאן אני רצה, פעמיים מעדתי ונפלתי אבל פשוט קמתי והמשכתי לרוץ, כל גופי כאב מהמאמץ והיה נדמה לי שאני רצה כבר שעות, למרות שבוודאי רצתי רק כמה דקות. הגעתי למנהרה ראיתי אותם מתקרבים: הברדסים השחורים מכסים את פניהם הלא אנושיות. ניסיתי להירגע "הם לא יכולים לפגוע בך פה", חשבתי לעצמי, "הוא הבטיח לך".

"ואם הוא טעה", חשבתי, "הוא הרי טעה לגביהם". "אל תחשבי עליהם טיפשה, זה מה שחסר לך באמת, לחשוב איך גופותיהם נראו בזמן שרודפים אחריך הרוצחים האלה".

ואז נזכרתי איך הכול התחיל. היה לי יום הולדת 10, אימא שלי הזמינה את כל האנשים החשובים בעיר לארמון.

הייתה לי שמלה יפה, נזכרתי. התלבטתי בין שתי שמלות והיה לי קשה להחליט ביניהם, מי היה מאמין שתוך שעה כל חיי ישתנו, שתוך שעה איזה שמלה הכי יפה תהיה הבעיה הכי קטנה שלי. הייתי אמורה להיכנס, לרדת למטה לטרקלין ושם כולם ימחאו לי כפיים ואז יביאו את העוגה, עוגה יפיפה עם ציפוי אדום שכתוב עליה: 'טריסה בת 10'. התחלתי לרדת במדרגות, מנסה לזכור את כל מה שלימדו אותי בשיעורי הליכות ונימוסים (המורה להליכות ונימוסים בוודאי היה מקבל התקף לב אם הוא היה רואה אותי עכשיו, חשבתי במרירות).

כשהגעתי לאמצע גרם המדרגות זה התחיל. שמענו את החצוצרה שהתריעה על סכנה, אבל חשבנו שסתם איזה ילד שובב מהממלכה השכנה נכנס לשטח שלנו. אז המשכנו במסיבה כרגיל. אבל אחרי כמה דקות כשראינו דמויות שחורות בשמיים, התחלנו להיבהל.

אימא שלי לקחה את היד שלי ואמרה: "הם פה טריס, רוצי" וזה היה המשפט האחרון ששמעתי ממנה. דמות שחורה צללה מהשמיים והפנים שלה היו חסרות רחמים, הם עדיין רודפים אותי בסיוטים למרות שעבר כל כך הרבה זמן. המפלצת נשכה לה את הראש עם השיניים החדות שלה ותלשה אותו כאילו היה עשוי מצמר גפן. ראיתי דם בכל מקום ופשוט התחלתי לרוץ בלי להסתכל לאחור. רצתי עד שהגעתי לשדות, שם פגשתי אותו.

עכשיו הם היו כל כך קרובים שיכולתי להרגיש את הבל נשימתם המצחין. "הם לא יוכלו לראות אותך אם לא תזוזי", הזכרתי לעצמי שוב ושוב, אבל הפעם הרגליים שלי הובילו אותי, וכמו היום הזה שבו ברחתי מהארמון ליער, כמו ביום שבו כל הסיוט הזה התחיל, התחלתי לרוץ בלי שום הגיון לשיחים. לא הספקתי לרוץ אפילו חצי מהדרך, לפני שמשהו חד פגע לי בכתף ורגע לפני שאיבדתי את ההכרה חשבתי בבהלה: "הוא לא יציל אותך הפעם, זה נגמר".