הבדידות שבחטא

שם: הבדידות שבחטא.

כותבת: נגה.

שיפ: וולדמורט/לילי, סוורוס/לילי, לילי/ ג'יימס.

ז'אנר: רומנס, אנגסט.

דירוג: PG13.

 זה נכון, אני אוהבת תגובות 3:

---

טום רידל מאז ומתמיד האמין שהוא אדון לגורלו שלו. המפקד של נשמתו, האלוהים בעולמו שלו. שום דבר לא היה בלתי אפשרי ברגע בו הבין שהוא יכול לקבוע את חוקי המשחק, וכל יריב בלוח המשחק שלו נועד להיות מובס.

אבל מגיע הרגע בו כל אדם מובס על ידי המשחק שהוא עצמו בנה. הוא היה מודע לכך, אמר לעצמו שיקבל זאת כשיגיע הרגע, כי הלוגיקה הפשוטה אמרה שכל דבר מגיע לסופו. אבל ככל שהתבגר הבין שהוא לא רוצה להיות מובס. הוא לא רוצה להפסיק לשחק. הוא לא רוצה למות.

מחשבות על חידלון ליוו אותו במשך שנים, הרבה לפני שראה אותה לראשונה. הרבה לפני שנולדה לחיים האלה הוא היה שוכב במיטתו הצרה בחדרו הקטן והבודד שבבית היתומים, עניו פקוחות בחשכה, ואומר לעצמו שלא יאפשר לשינה לקחת אותו.

זה קרה באמצע הלילה, בסתיו הראשון למלחמה שפתח. אחד מאוכלי המוות הזוטרים הביא לפניו פרט מידע מערער; נבואה נובאה, שבעוד פחות משנה יולד תינוק שיהיה בכוחו להביס אותו.

הוא ווידא מעבר לכל ספק שאותו התומך, נער גמלוני ומכוער שזה עתה סיים את לימודיו בבית הספר, לא משקר או מסתיר ממנו אף פרט מידע. כאב היה כלי יעיל ושימושי ברוב המקרים, וטום למד לשלוט בו היטב. כבר בילדותו הבין שכל אדם, אישה או גבר, לומדים להשתמש בכלי הזה בשלב זה או אחר, כל עוד הם רוצים לשרוד בעולם הזה.

הוא רכן מעל גופו של הנער בעודו שוכב על הרצפה, משותק מרוב הקלה לאחר היעלמות הכאב, ונבר במחשבותיו. הכאב והתחקור חסר הרחמים הפכו את המידע בו חשק לבהיר וחד עד כאב. לא, הנער לא שיקר. אבל תמונותיה של נערה אדומת שיער חזרו והפריעו את רצף הזיכרונות, חיוכה התמים נטבע במוחו של טום בכל הבזק, מקשה עליו להתמקד במידע שחיפש.

בסוף אותו הלילה קידם את הנער, שעשה מאמץ מעורר הערכה לזקוף את גבו למרות שריריו הרועדים ושפתיו המדממות, לדרגת אוכל מוות בכיר. שמו היה סוורוס סנייפ, וטום צפה שהתנהגותו הרצינית ושנאתו לכל הסובב אותו יקדמו אותו רבות בחייו, ברגע שיסלק את הנערה הבלתי מושגת ממחשבותיו.

אך הוא לא שיתף את מעגל תומכיו הסקרנים בהגיגי ליבו בסוף אותו הערב, וגם לא בכל לילה שבא אחריו. הוא הקפיד להתנהג כאילו העניין לא מטריד אותו במיוחד – כאילו הוא סמוך ובטוח שיפטר מהמטרד ללא התנגדות – אך בתוך תוכו התעורר חוסר נחת שלא הרפה.

הוא אדון לגורלו שלו, אמר עצמו שוב ושוב בעוד הימים מחשיכים והכפור מכסה את הארץ. אם כך, מה היה פשר הפחד שלא הרפה ממנו? מדוע לא הצליח לשלוט בחשש המתנגב? מדוע לא יכול היה לאלף את המתח שהשתולל בתוכו מבוקר ועד ערב?

באותה תקופה איש מלבד מעגל תומכיו הקרוב ביותר לא הכיר את פניו כפניו של הלורד וולדמורט. לפעמים הוא אהב להתהלך ברחובות כמו מלך בתחפושת ולשמוע מה האנשים אומרים עליו – לשמוע את הפחד בקולם, לראות את היראה על פניהם, כשדיברו על אדון האופל המסתורי. וזה היה גורם לו שביעות רצון.

אבל לא בגלל שכה השתוקק לזרוע פחד. זו הייתה כמו תחושת ההצלחה של סופר שיצר את הדמות המושלמת; תחושה של סיפוק ביצירה, והשתלמות של התמדה בת שנים.

אבל אפילו טיולי שעת בין ערביים שלו ברחובות הקרים לא הצליחו לגרום לו לחשוב בצלילות באותה שנה. מאז ומתמיד חש בלתי נראה כשהיה הולך לבדו בעיר, אך כעת חש חשוף באופן בלתי נסבל. לא צווארון גלימתו הגבוה ולא שרווליו הארוכים והצרים יכלו להגן עליו מהתחושה המתמדת שזוג עניים בלתי נראות מסוגלות לחדור את בגדיו ואת בשרו, ולהסתכל היישר לתוך ליבו.

מדוע פחד כל כך מתינוק? הוא היה מסוגל ליטול את חיו מבלי לחשוב פעמיים, ולהיפטר מהמטרד לנצח. ואם יהיו נבואות נוספות, תינוקות נוספים, הוא יפטר גם מהם. זה היה מחיר פעוט לשלם למען ההזדמנות לבנות עולם חדש ונהדר, ולעמוד בראשו לנצח.

אך הפחד לא הרפה. הוא שב וחשב על סיפורי המיתולוגיה היוונית שנהג לקרוא בילדותו, והם נטמעו בזיכרונות המרים מאותה התקופה. סיפורים על נבואות שהשתבשו באופן מחריד רדפו את חלומותיו. מלכים שכלאו את בנותיהם ושלחו את נכדיהם הצעירים למות בפרא על מנת להגן על חייהם ועל כס מלכותם לעגו לו כשעצם את עניו; רוחות רפאים שכל מאמציהם ירדו לטמיון.

הוא השקיע את כל זמנו ומאמציו בחיפוש אחר התינוק הזה. איש מתומכיו, גם האנשים שבעבר ראו את עצמם כחבריו, לא העז להעיר לו על שהוא מזניח את חובותיו כלפיהם. בעניו הם פעלו בחוכמה. הוא לעולם לא התאכזר שלא לצורך, אך ידע שאם מישהו היה מעז לזלזל בחומרת המצב, הוא לא היה נוהג בו ברחמים. לא כשכל תוכניותיו היו בסכנה. לא כשהשעון מתקתק.

ביום הארוך ביותר בשנה, ה-31 ליולי באותה שנה, חיפושיו העלו שתי תוצאות אפשריות ביותר. שני הזוגות היו חברים במסדר של אלבוס דמבלדור, שניהם ממשפחות טהורות דם שהפנו את גבם אל המורשת שלהם. אלה היו חדשות מדאיגות ביותר.

הוא עיין במסמכים שהובאו לו בחדר העבודה באחוזת מאלפוי, שם קבע את משכנו באותו זמן (שנים לפני כן נדר לא לצבור רכוש פרטי, ותומכיו ראו כחסד את הסכמתו להתארח בבתיהם), כשסוורוס סנייפ היה אמיץ מספיק על מנת להפריע לו.

הוא הקיש והמתין זמן ארוך שטום יאשר לו להיכנס. איש לא נכנס לחדרו בזמן שעבד, ולאף אחד מלבד דיירי הבית אסור היה לשוחח איתו אלא אם כן זומן. טום לא סבל הפרעות. ובכל זאת, סנייפ צעד פנימה וקד לו בנוקשות של אדם שבקושי מצליח להחניק את גאוותו.

טום לקח את שרביטו מהשולחן, משקל הכלי ומרקם העץ המחוספס מעניקים לו תחושת עוצמה ממנה לא ידע שובע מהרגע בו אחז בו לראשונה.

"האם אתה יודע מה עונשו של מי שמפריע לי בזמן עבודתי?" הוא אמר בשלווה. בתוך תוכו ידע שאם יכאיב לו פחדיו ידמו נוראיים פחות לזמן מה.

"אני יודע," הוא השיב בקור רוח מעורר הערכה. אך פניו הצהבהבות הזיעו לאור האש הלוהטת שבאח, מסגירות את פחדיו. "אבל דברי לא סובלים דיחוי, אדוני."

"דבר," אמר טום, שבסתר התרשם מהכבוד העצמי של אותו סוורוס סנייפ.

"אני מכיר את אימו של אחד הילדים," הוא אמר בראש מושפל. הוא לא היה אמור לדעת על החיפושים, אך טום בחר לא לקטוע אותו. "אני מבקש... מתחנן, אדוני... שתחוס על חייה."

"יש לך אומץ," טום ציין, מחשבותיו חגות סביב שיער אדמוני ארוך ועניים בהירות, צוחקות. "לגשת אלי מבלי שזומנת, ואז לבקש חסד."

סנייפ כרע על ברך אחת. הוא היה גאוותן, אך ידע לכבד את הנעלים ממנו. טום בחן את קודקודו בעוד שיערו הכהה והשמנוני מסתיר את פניו חסרות החן. הוא החדיר אצבע דמיונית לתוך ראשו, מחטט בחיפוש אחר תכולתו הנסתרת ביותר...

הוא נתקל בהתנגדות איתנה. סנייפ שלט באמנות ביאור ההכרה באופן מרשים ביותר ביחס לגילו. כל בליטה וחספוס בחומת המגן המנטאלית שלו הצהירה שהוא בנה אותה במשך חודשים לאחר ביקורו האחרון של טום בזיכרונותיו הרגישים ביותר, נשבע לעצמו שיחזק ויעצים אותה עד שאיש לא יוכל לגעת בנערה אדומת השיער השנית.

טום ציין זאת לטובה בינו לבין עצמו, לפני שהדף את ההגנות ועשה את דרכו פנימה.

אהבתו של סנייפ לאישה הזו שלטה במחשבותיו כמו השמש ביום קיצי. זה היה עצוב להחריד בעניו של טום. כל הבעת פנים וכל תנועה של גופה היו חרוטים עמוק במחשבותיו, בלתי ניתנים להסרה. כל מחשבה וזיכרון עברו דרכה, והיא השאירה בהם את חותמה כמו ניחוח מרוחק של מי וורדים.

"הראה לי," הוא ציווה על סנייפ.

ידו של הנער הייתה קפוצה סביב שרביטו בזעם לא ממומש. הוא קם בצייתנות, לא מעז לבטא את רגשותיו, ולקח את טום אל האישה אדומת השיער.

שמי הקיץ לא השחירו ביום הארוך ביותר, והכפר השקט היה עטוף בקטיפה כחולה עמוקה, מלכותית, מנוקדת כוכבים כסופים, מרוחקים. הרחובות המרוצפים אבן היו אפלוליים, לחים, בעלי הקסם השלו והקודר שמאפיין רחובות כפריים אנגליים, על מרצפותיהם השחוקות מגלילי עגלות והחומות השפופות.

הם ניצבו מול בית כפרי מוגלגי טיפוסי, בעל חזית שטוחה, גג רעפים עשויים צפחה, וגדר צבועה לבן אשר מקיפה אותו. אור בודד דלק בחלון הקומה השנייה המשקיף אל הגינה.

הם המתינו בדממה במשך זמן ארוך. אדון האופל אורב לטרפו, דומם כמו סלע, ותומכו הצעיר מעסה את אמת ידו השמאלית הנושאת את האות האפל בבשרה ללא הבחנה.

טום לא הצליח להזדהות עם התזזית הזו. הוא מאז ומתמיד היה זר לכל רגש ודחף אנושי. הוא תמיד הרגיש כמו צופה מהצד על המין האנושי, כמו אריה שגדל בעדר כבשים. ולא משנה מה חונך להיות, לא יכול היה לברוח מהיצר הפראי ולהתכחש למורשתו האמיתית. הוא היה שונה. ושכבת המגן הטבעית שגוננה עליו מפני רגשות לא הייתה פגם, אלא תכונה נעלה. הוא היה הראשון בין בני מין חדש ומפותח. שלטון היה ייעודו הטבעי.

צל נפל על חלון הקומה השנייה, ואז אישה הופיעה בו, מערסלת תינוק בן יומו בזרועותיה. שיערה הארוך היה אסוף בצמה, ופניה היו חיוורות, תשושות, לאחר חווית הלידה.

טום חש חולשה בלתי ברורה, כפי שהיה חש לעיתים לאחר צום ממושך. מראה אימהות וילדיהם תמיד עורר בו מחושים שלא ידע להסביר... הוא אמר לעצמו שהם נובעים מההזדהות שחש עם הסבל והכאב שהן עברו על מנת להביא לעולם דבר מה חדש, נפלא, כמו העולם החדש שתכנן לבנות במו ידיו. את המחשבות על אימו אשר מחום חיקה הוא לא זכה ליהנות הוא דחה על הסף.

"מה שמה?" הוא מצא את עצמו שואל את סנייפ.

"לילי," הנער השיב בקול שפל.

"שם יפיפה... לאישה..."

לילי נעלמה מהחלון. טום המשיך להסתכל בחלון בתחושת אובדן מוזרה. ואז היא שבה, וליבו עבר טלטלה, כמו אבן הנשברת מעוצמתה הפתאומית של סערה. וכשהיא פרמה את צמתה, מסרקת את שיערה ומסתכלת אל הרחוב בהיסח דעת, זה הרגיש כמו מים המחלחלים בנקיקים.

לא יופייה היה מה שריתק את טום למראיה, וגם לא הזוהר השקרי שאמור לקרון מפניהן של אימהות טריות. זה היה המראה העצוב, הבלתי מושג - כמו להסתכל בפורטרט ישן של נערה יפה שמתה מזמן – שעורר בטום דבר מה חזק ממשיכה או תשוקה. זו הייתה הזדהות.

כעת ידע מדוע שלטה כך במחשבותיו של סוורוס סנייפ. הוא חש שיוכל למצוא את חותמה בראשו של כל גבר שחזה בה אי פעם. היא הייתה בלתי נשכחת ביופייה, מלאה עצב עדין המעורר בגבר את הרצון להפוך אותה לשלו, ליטול את עצבותה ולהפוך אותה לדבר מה אחר...

הוא בקושי הבחין שרגליו נושאות אותו קרוב יותר אליה, רוצה לקלוט עוד תו, עוד הבעה, כמו אדם המרותק אל הכוכבים. הוא שלח את אצבעות מחשבותיו הרחק, לגעת בשערותיה הבהירות כמו הלהבה, לחוש את צורתן של אוזניה הקטנות, את המגע הקטיפתי של צווארה...

הדרך אל הגיגי ליבה הייתה פשוטה, כאילו רק חיכתה שמישהו יכנס ויראה את העצבות והפחד המכסים את ליבה כמו שלג. היא הייתה זקוקה שמישהו יבין שהיא שונה, למרות שהיא לא הצליחה להסביר זאת במילים. שמישהו יבין שלא הכל בסדר איתה.

הוא העמיק בחוסר הבחנה, לא נותן את דעתו על כמה הפעולה מסוכנת. לא חושב להשאיר חוט צמר כדי למצוא את דרכו מחוץ למבוך של מחשבותיה של לילי.

מעולם לא היו לה חברים רבים, ומשפחתה הייתה כה קרה. אבל ברגע ההוא בו הסתכלה בעניו של ג'יימס וההבנה שהוא באמת ובתמים אוהב אותה שקעה בתוכה היא חשבה שזה יהיה הקץ לבדידות.

אבל בסופו של היום, ג'יימס פשוט לא הבין. היא ניסתה להסביר לו שיש רק דרך אחת לרפא את העצבות שלה, והוא נשבע שהוא מבין, אבל משהו עדיין היה חסר. העצבות נשארה שם כמו כתם מכוער שאי אפשר להסיר ואי אפשר להתעלם מקיומו.

ואז היא הרתה. זה היה אמור להיות הקץ לקור ששלט בליבה, כי אפילו לפני שראתה את פניו ידעה שתאהב את ילדה לנצח, לא משנה מה, אפילו אם דמה יכסה את ידיו. אבל ברגע שאחזה בהארי שלה לראשונה, פחד טרי הכניע אותה כמעט עד עילפון. הוא היה כה חם, כה אמיתי, משקלו מכביד על זרועותיה העייפות. והדם שזרם בעורקיו – אמיתי.

הוא היה חשוף לכל סכנה ואימה, בדיוק כמוה. היא כבר לא יכולה הייתה לגונן עליו בתוך רחמה. והמטורף חסר המעצורים שקורא לעצמו אדון האופל לא יבחל באמצעים ליטול את החיים שהיא עמלה כה קשה ליצור...

אור מעוור ורעש מחריד טלטלו את עולמו של טום והוא נזרק מתוך מחשבותיה של לילי אל הלילה הקיצי. המכונית המוגלגית שנסעה היישר לכיוונו נעצרה בחריקת בלמים במרחק צעדים ספורים מהמקום בו עמד במרכז הכביש.

טום הסתכל בחלון, עולמו מסתובב בחוסר יציבות לאחר הפתאומי והמסוכן בו נזרק מחוץ למחשבותיה של לילי. היא הבחינה בו – היא הסכלה הישר בו. והפחד שבפניה היפות אמר שהיא יודעת בדיוק מי הוא.

היא נעלמה מהחלון מייד, כמו פרפר מפוחד. טום אפילו לא ניסה לקלל את הנהג המוגלגי שיצא ממכוניתו והחל לצעוק עליו. הוא רץ אל הבית, פותח את שער הכניסה בחבטה. ידו הייתה על הידית כשחש מפל של עוצמה קסומה כמו מים קפואים בולע אותה –

בתוך הבית, משפחה של חמישה מוגלגים בהתה בתדהמה בזר שהפריע את ארוחת הערב שלהם.

"איך אתה מעז?!" דרש אב המשפחה, "זה שטח פרטי!"

טום התנקם בכל אחד ואחד מבני המשפחה על מה שנחטף הישר מתחת לאפו על ידי לחש הפדיליוס. אבל גם מראה האות האפל שלו טבוע בשמי הקטיפה בזוהר ירוק, מלכותי, לא הצליח לגרום לו להפסיק לחשוב על לילי פוטר. דמם של אותם מוגלגים לא יכול היה להשיב לו את מראה פניה בחלון.

האופן חסר האחראיות בו הרשה לעצמו להעמיק אל הגיגי ליבה של לילי פוטר רדף אותו במשך חודשים על גבי חודשים. הוא קרא על קוסמים שהגזימו בביאור ההכרה שביצעו והסחת דעת חדה ופתאומית גרה לקמצוץ מתודעתם להישאר בראשו של האדם השני, אך לא האמין שיום אחד יהיה מספיק אוויל על מנת לתת לזה לקרות לו.

זו הייתה תחושה שונה מאד מהתחושה לפצל את נפשו. לפיצול הנפש לא היה שום השלכה מיידית על הרגשתו, זה רק הגביר את יכולתו לעטות רגשות כמו גלימה, להשתמש בהם לטובתו אבל לא באמת להרגיש אותם. פיצול תודעתו הייתה משהו אחר לגמרי.

זה היה כמו להיות בשני מקומות בו זמנית. בעוד הוא יושב במשרדו הזמני ומקשיב לדיווחים ולתחנונים של תומכיו שמע בכי של תינוק, צחוק של גברים, מוזיקה שבקעה מרדיו. בעודו יושב מול האח, מנסה להרהר בתוכניות הרבות מספור שאחסן בסדר מופתי וחסר רבב במחשבותיו, חש את חום תנור האפייה על פניו, יחד עם צביטה מרוחקת של ערגה ופחד, תהייה מתי ג'יימס יחזור הביתה, כי כבר מאוחר. בלילות תמיד נתקף תחושת נמנום שמעולם לא אפיינה אותו, ובמקביל לא היה מסוגל למצוא מנוח, כי ניחוח של גבר היה עולה באפו וצווחות תינוק מטלטלות אותו כשניסה לחשוב.

הוא יצר הורקרוקסים נוספים, נתלה באפשרות שכך ירדים את המחושים שהתפרעו בתוכו מאז אותו הלילה של ה-31 ליולי. אך ככל שהרגשות שהתעממו, ככל שעניו שקעו בבורות אדמומיים ושיערו נסוג, ככל שעורו הפך לבן יותר וגופו כחוש וקר יותר, כך גבר הקשר בינו לבין לילי. בהיעדר רגשות משלו, רגשותיה הפכו לרגשותיו; החום שלה היה פיתוי קטלני, כמו להבה עבור פרפר.

זה היה בלתי נסבל. הוא חש שאם לא ישים סוף לפחד, העצבות, והאהבה הסוחפת שהטביעו אותו מתוך השער שקישר אותו אל לילי, הוא ייצא מדעתו.

הוא השקיע מאמצים אדירים בניסיון לחדור את לחש הפדיליוס. הוא הטיל את המשימה על סנייפ ועל מספר מאוכלי המוות הצעירים יותר, שהכירו את ג'יימס פוטר וחבריו מתקופת לימודיהם. הם ביצעו את העובדה ביסודיות, מתוך פחד עצום ממנו, וסנייפ לא העז להעלות את תחינתו בשנית. כולם ידעו כמה אדון האופל הפך אלים ואכזרי בחודשים האלה.

אבל הם לא ידעו שזו הייתה הדרך היחידה לחסן את עצמו. שלילי פוטר שאבה את כל קור הרוח שלו והעבירה אליו את החרדה והבדידות הבלתי נלאים שלה. הם לא ידעו שלא הייתה לו ברירה אלא להילחם ברגשות שהחלישו אותו.

הוא העדיף להיות מפלצת מאשר להיות מובס. זו הייתה הברירה הטבעית שלו, כי הוא כבר לא היה אדון לגורלו, לא המפקד של נשמתו, לא האלוהים בעולמו שלו. האישה אדומת השיער הייתה כל אלה.

בעוד הוא עומד מעל האם וילדה, שרביטו בידו, אמר לעצמו שלהרוג ילד הוא לא חטא גדול יותר מאשר להרוג אדם בוגר. הוא הרגיע את לב האבן שלו באמירה שהוא גומל חסד לפעוט, חוסך ממנו את הכאב שבחיים האלה – הכאב שכבר היה בלתי נמנע עבורו.

לילי פוטר  קרסה לרגלי העריסה של בנה, תחת החלון מתוכו אדון האופל צפה בה לראשונה. שיערה הארוך והיפיפה כיסה את פניה שטופות הדמעות ואת זרועותיה האוחזות בילדה, כאילו יכול היה להגן עליו בחומה של אש.

אדון האופל התקרב. באותו לילה בו ראה אותה לראשונה השתוקק להיות כה קרוב אליה. אך כעת, לאחר שנה, לא מצא שום תועלת בקרבה הזו. הוא לא היה מספיק אנושי על מנת ליהנות מחום גופה. שטף מחשבותיה הבלתי פוסקות בראשו החליא אותו.

הוא קירב את ידו אל שיערה ללא הבחנתה, אך הרחיק אותה כמעט מייד מבלי לגעת. גם אם אי פעם השתוקק לחוש את מגע שיערה של אישה, עכשיו היה מאוחר מידי בשביל זה. הוא הקריב את הרצון לקרבה כדי להפוך לנעלה יותר, להפוך לאריה בין כבשים. זה היה מאוחר מידי בשביל לגעת בחלומות שקבר בילדותו. זה היה מאוחר מכדי לעשות כל דבר מלבד המעשה שבא לבצע.

"זוזי מהדרך." אלה היו המילים הראשונות והאחרונות שאמר לה. במשך חודשים ניהל איתה אין ספור שיחות דמיוניות, חלם מה יאמר לה לו הייתה שלו. אבל הוא למד זה מכבר שחלומות לא מתגשמים.

היא לא נעה, כאילו לא שמעה אותו. בעלה שכב מת במורד המדרגות, הרוצח עמד מעל העריסה של תינוקה, והיא לא זעה...

היא לא יודעת כמה סבל, הוא הבין. היא לא הרגישה את תודעתו בקרבתה במשך כל החודשים האלה, לא בילתה כל רגע במחשבה עליו. היא לא ידעה כיצד עמד תחת חלונה והסכל בה במשך זמן שנדמה כמו שעות. היא לא ידעה שכל מה שהיה צריך אי פעם היה לדעת שהוא לא היחיד שבודד כל כך.

זעם נוראי התעורר בו, כמו הד בחלל עצום וריק. הוא הצמיד את שרביטו לקודקודה באלימות.

"זוזי מהדרך, ילדה טיפשה!"

בכייה נדם. היא לא הסתכלה עליו, רק רכנה ונישקה את ילדה. הילד שיגדל להיות רועץ אדון האופל. האדם האחד שיהיה ברשותו הכוח ליטול את חיו כפי שהוא נטל את חייהם של רבים אחרים. לא מתוך הנאה, אלא מתוך תחושת שנאה חסרת מעצורים.

ובעוד הוא מטיל את הקללה הממיתה על האם ובנה, בכוונה ליטול את חייהם בהבזק אחד של אור ירוק, הוא ידע כיצד מרגיש אדם המשליך את עצמו מצוק גבוה. בעוד שיערה של לילי פוטר מתפזר על הרצפה כמו שלולית של דם והקללה חוזרת אליו כמו מתוך מראה, הוא ידע כיצד זה מרגיש להיות באמת ובתמים אדון לגורלו שלו. לבחור לעזוב את הגוף הזה, את כל המחשבות המעונות, ולשקוע באפלה בת שנים. לשקוע בבדידות שבחטא.