האויב מספר אחת של סיריוס

כל הזכויות על הדמויות של ה"פ שמורות לג'יי קיי רולינג ולא אני יצרתי אותם. את הרעיון לכתוב את זה קיבלתי מפאנפיק אחר שקראתי, ולצערי אני לא זוכרת איזה. ><"
כל השאר, אני מניחה, שייך לי.

~~~~~~~~~~

הוא שונא אותו. כל כך-כל כך שונא אותו. שום דבר בעולם לא יגרום לו לשנות את דעתו כלפי ה-

  "מיאו." נשמעה יללה תמימה.

 סיריוס הסתכל למטה ועיניו נתקלו בארתור, החתול המרושע של אליס, חברתו הנוכחית.

  "מה אתה רוצה?" הוא רטן ונעץ עיניים בשטן -סליחה- בחתול התמים למראה.

  "מיאו." באה התשובה.

  "התוכניות הזדוניות שלך לא עובדות עלי." סיריוס מלמל בכעס וכיווץ את גבותיו בריכוז. נראה שהחתול החליט לשנות טקטיקה ונעץ את מבטו בעיניו של סיריוס.

  "לא משנה כמה חמוד אתה נראה עכשיו, זה לא יעבוד עלי. אני יודע מה הכוונות האמיתיות שלך."

  "מיאו." החתול יילל.

  סיריוס נהם ברוגז. "ככה, מה?"

  סיריוס שכב על הספות הפינתיות בחדר המועדון, ממש ליד גרם המדרגות שהוביל למגורי הבנות. מכיוון שהיום היה יום יפה אחרי המון ימי גשם, חדר המועדון היה כמעט ריק. חוץ ממנו, תלמיד שנה חמישית לחוץ שהתכונן למבחן ושני תלמידי שנה שנייה, לא היה אף אחד. ג'יימס יצא החוצה כדי לנסות –עם המון דגש על ה'לנסות'–  להרוויח זמן עם לילי. לילי יצאה החוצה כדי לנסות להתחמק מג'יימס, ורמוס גרר את פיטר לספרייה כדי לנסות לדחוס לו לראש עוד קצת חומר לבחינה הקרבה בשינוי צורה. רק סיריוס היה עצלן מכדי ללכת לאנשהו, ועל זה הוא שילם ביוקר כשגילה שאת שנתו קטע יצור פרוותי, כתום ומעצבן.

  "סיריוס?" נשמעה מלמעלה שאלה. סיריוס הסתכל למעלה וראה רגליים גרובות בגרביים גבוהות מפוספסות בכחול וורוד וחצאית שיורדות לקראתו. מהר מאוד הצטרפו אל הרגליים מותניים, בטן, חזה, ידיים, צוואר ולבסוף גם ראש. כל חלקי הגוף הללו היו מחוברים אל חברתו הנוכחית של סיריוס.

  "אליס!" סיריוס קרא, קם מהכורסה שעליה ישן לפני דקה, ופנה לקראת חברתו. היא ניגשה אליו ונישקה אותו על לחיו. הוא חייך באושר, אך עד מהרה האושר התפוגג. החתול ישב כעת על המדרגה הרביעית בגרם המדרגות, נועץ בסיריוס מבט תמים-לכאורה ומלקק את כף רגלו הקדמית. סיריוס נעץ בו מבט.

  "סיריוס? במה אתה בוהה ככה?" אליס שאלה והסתובבה כדי לגלות את החתול היקר שלה יושב על המדרגות ומתלקק בתמימות. הוא הפסיק, ניגש אליה והתחיל התחכך בה. היא הרימה אותו. סיריוס יכול היה להשבע שהצליח להבחין בחיוך ניצחון בזווית פיו של החתול.

  'זו הכרזת מלחמה!' הוא חשב.

  "סיריוס, למה אתה בוהה ככה בארתור? הוא שוב פעם דחף את הראש שלו אל תוך האפר שבאח?" אליס סובבה את החתול כדי לבחון אותו. כמובן שהחתול היה נקי ללא רבב, כמו שאר הדברים שלה. היא בחנה את סיריוס, שנעץ בארתור מבט מלא שנאה. היא נאנחה. "אז זאת הבעיה, מה? אתה מקנא."

  "אני? מקנא? בדב... אהם- חתול שלך? מה פתאום? אין לי שום דבר נגדו." סיריוס שיקר והצליח איכשהו לחייך.

  "אה, יופי." היא אמרה. נראה שהאמינה לו. "תקשיב, סיריוס. אני הבטחתי לדניאלה לעזור לה למצוא ספר בתורת הצמחים עכשיו. אז אתה יכול לתת לו לאכול בבקשה?" היא נתנה בו מבט מתחנן.

  "אהה... טוב... אני..."

  "יופי, מצויין! רק תשים את זה בקערה שבפינה של חדר המועדון ותשגיח שאף חיה אחרת לא אוכלת מזה. אני אחזור תוך רגע." היא נתנה לו שקיק קטן, הורידה את ארתור ונישקה אותו על שפתיו. "ביי!"

  היא כמעט יצאה מחדר המועדון כשהיא הסתובבה ונעצה בסיריוס מבט מלא משמעות. "שיהיה לך ברור, אדון בלק, כשאני חוזרת - אני רוצה לראות את ארתי שלי חי, ובחתיכה אחת." בסדר, אז היא לא האמינה לו. הוא לא רצה לשקר לה ממילא. היא הפריחה לו נשיקה ויצאה.

  'אני לא מאמין שהיא נתנה ליצור המתועב הזה שם חיבה ולי לא. בכל זאת, אני יותר חמוד, והרבה יותר טוב בשבילה.' סיריוס חשב.

  "מיאו." סיריוס הסתכל על רגליו וראה את היצור מתחכך ברגלו.

  "משחק אותה נחמד, הא? זה רק אני ואתה עכשיו, ארתי. אין טעם להעמדות פנים."

  "מיאו." החתול ניסה להגיע אל השקיק שבידו של סיריוס. סיריוס הרחיק את החתול בבעיטה עדינה והתכופף אליו.

  "עכשיו תקשיב לי טוב-טוב, יצור נבזי שכמוך. אני יודע מה אתה מתחנן. אתה לא תצליח. אני אתן לך את האוכל בתנאי שאתה עוזב את אליס ואותי במנוחה."

  "מיאו." החתול נעץ בו מבט חודר.

  "משחק אותה קשוח..."

  "סיריוס, מה אתה עושה?" נשמע קולו של רמוס משמאלו של סיריוס.

  "כלום." סיריוס הסתכל על רמוס במבט תמים. האדם-זאב הצעיר הרים גבה.

  "מיאו." נדמה היה שהיצור האשים את סיריוס. סיריוס נהם לעברו.

  רמוס חייך בשעשוע. "סיריוס, אתה הרגע נהמת על החתול? נהמת עליו? אפשר לשאול אותך מה בדיוק החתול הזה עשה לך שאתה כל כך שונא אותו?" נראה היה שהוא מתאפק לא לצחוק.

  "הוא חתול, זה מספיק." סיריוס נהם. "שליח של השטן. סתם מנסה לגנוב תשומת לב. אני יותר שווה ממנו." הפעם רמוס לא יכול היה לעצור בעצמו וצחק כל כך חזק עד שהיה צריך להיתמך בספה שמאחוריו כדי לא ליפול.

  "רמוס, אתה מרגיש טוב? כואבת לך הבטן?" פיטר צץ מאחורי חברו ושאל את אחת השאלות המאוד אנטיליגנטיות האופייניות לו.

  "לא... זה... פשוט... החתול... והמבט הזה... על הפנים של סיריוס..." רמוס ניסה לענות בין פרצי הצחוק.

  פיטר נראה מבולבל. הבעה שהוא לבש הרבה בזמן האחרון מאז שהתחילו ללמוד לחשים אילמים. הוא הסתכל על סיריוס, ואז על ארתור, ואז שוב על סיריוס, ואז על רמוס הצוחק, ואז על ארתור, בחזרה אל סיריוס, ופרץ בצחוק צפצפני-חזירי.

  סיריוס בהה בהם במבט אטום. 'אז הוא כרת ברית עם רמוס ופיטר כדי להפיל אותי? אני מניח שהייתי צריך לצפות את הצעד הזה'. הוא נעץ מבט מלא איבה בחתול ונאלץ להודות שאולי גוש הצמר היה חכם יותר מששיער.

  "מיאו." החתול ילל ונעץ מבט בשקיק האוכל. סיריוס הסתכל עליו. החתול נראה תמים לחלוטין, אבל הוא ידע שזו סתם מסכה שמסתירה מאחוריה את מזימתו. מזימה שתדאג לכך שכל תשומת הלב של אליס יופנה אליו ולא אל סיריוס. זה לא היה מקובל בעיניו.

  "סיריוס, חזרתי ו- הו..." אליס נעצה עיניים בסיריוס, שנראה שעשה עם ארתי שלה תחרות מבטים רצחניים, ברמוס, שאיכשהו הצליח להפסיק לצחוק והוא נשען על הספה אוחז בבטנו במבט ספק מעונה, ספק משועשע, ובפיטר, שהיה עכשיו משוטח על הרצפה, מחרחר מרוב צחוק ואוחז בגרונו.

  היא פנתה אל רמוס –זה שנראה הכי שפוי ובהכרה– ושאלה אותו מה הוא פספסה.

  "לא משהו מיוחד." הוא אמר. "את יכולה לשאול את סיריוס, הוא בטח מבין יותר טוב מה קורה פה."

  "בסדר," היא נאנחה. "אני חושבת שכדאי שתטפל בזה." היא החוותה בידה כלפי פיטר, שהתפתל על הרצפה כמו דג מחוץ למים, עדיין אוחז בגרונו ומחרחר מצחוק.

  הבחור עם הבעיה הפרוותית התכופף לעבר חברו המכחיל. "אחי, אני חושב שלקחת את זה קצת רחוק מדי."

***

 סיריוס היה מעוצבן. לא רק שהחתול הצליח להרגיז אותו כל כך עד שהתפרץ עליו מול אליס, עכשיו גם היא כועסת עליו ומאשימה אותו שהוא גרם ליצור ברוא השטן ההוא טראומה. הא! כאילו שאכפת לו ממנו. אבל לפחות הוא הצליח להתחמק ממנו, לעלות חזרה לחדרו, להשיג רגע של נחת מהיללה האדישה והמעצבנת שלו, שנראה היה כאילו הוא לא יכול להוציא שום קול אחר מלבדיה. רגע אחד של שקט ושַל-

  "מיאו."

  "ארררג!" סיריוס קרא. אז עכשיו החתול עוקב אחריו, מנסה לשבור אותו לאט לאט. לא מחוכם כל כך, אבל יעיל. סיריוס נאלץ בניגוד לרצונו להודות בפעם השנייה שהיצור לא היה כל כך טיפש כמו שהוא חשב.

  "מיאו."

  "ניצחת במערכה הזאת, אבל לא תצנח אותי שוב."

  ארתור רק התקרב אל סיריוס, ששכב על הבטן כשרוב פלג גופו העליון מחוץ למיטה, והתחכך בידו. סיריוס הזעיף את פניו.

  "אני שונא אותך." סיריוס אמר גירד בעורפו של החתול.

  "מיאו."

  סיריוס הטה את ראשו. החתול בכל זאת לא היה נורא כל כך, למרות שהפיתוי לשנות צורה ולנשוך אותו למוות עדיין היה גדול.

  "באת כדי להתקרב אל האויב, נכון? להשיג פרטים ולרגל. חכם. אבל זה לא יעבוד לך. אני עדיין שונא אותך, שיהיה ברור."

  החתול ליקק את ידו.

  "חנפן."

  "מיאו."

  סיריוס נעץ את מבטו בחתול. החתול הסתכל על סיריוס במבט תמים והטה את ראשו הצידה כשואל 'היי, אל תשנא אותי. אני לא אשם שאני חמוד ומנצל את זה למטרות מרושעות כמו גנבת תשומת לב של בחורות והשתלטות על העולם. אולי נהיה חברים?'

  סיריוס נאנח והרים את החתול. הוא התהפך על גבו וזז כך שהוא כולו שכב על המיטה- רק הפוך. הרגליים על הכרית והראש איפה שהרגליים אמורות להיות. הוא שם את החתול על בטנו. "אתה יודע מה, אני חושב שאני מתחיל להתרגל אלייך. אתה לא עד כדי כך נורא."

  החתול הגיב ב"מיאו" אדיש והתחיל ללקק את עצמו.

  "אתה יודע מה, ארתור? בעצם, אתה די חמוד." סיריוס הרהר. ארתור הפסיק ללקק את עצמו ונעץ בו מבט שבפירוש אמר 'דה!'. "אבל זה לא אומר שאני לא שונא אותך." סיריוס הוסיף במהירות.

  "מיאו."  ארתור יילל באדישות וחזר להתלקק.

  "אתה יודע מה, אתה ואני נוכל להסתדר ביחד. אני חושב שאני מתחיל לחבב אותך." אמר סיריוס. "אבל זה לא אומר שאתה לא החשוד מספר אחת שלי ושליח השטן."

  ארתור התעלם ממנו. סיריוס נהם ברוגז.

  "סיריוס? עם מי אתה מדבר שם?" קולה של אליס נשמע מחוץ לדלת הפתוחה. אחרי כמה שניות אליס עצמה הופיעה שם, לבושה בפיג'מה ורודה עם דובונים. מסתבר שכבר ירד הלילה. "הו... זה רק ארתי. אז אתה כבר מתחיל להסתדר איתו?"

  סיריוס הזעיף את פניו. התשובה הייתה כמובן 'כן' אבל סיריוס לעולם לא היה מודה בזה. לפחות לא לפניו. הוא גירד בהיסח הדעת את עורפו של החתול.

  "טוב, אני רואה שאתה עסוק עכשיו. אני הולכת לישון, נתראה מחר."

  "לילה טוב, אליס." הוא המהם.

  "לילה, סיריוס. אני רק מקווה עכשיו שהוא לא יגנוב ממך את כל תשומת הלב." היא חייכה ויצאה.

  סיריוס שלח מבט נדהם אל החתול. הוא יכול היה להשבע שהגרגור המאושר הוא בעצם גיחוך מרושע, ושפיו של החתול מוטה כלפי מעלה בחיוך ניצחון נבזי.

  "אז זה מה שתכננת, הא?" סיריוס אמר, לא מאמין שהוא נפל ברשת שהיצור טמן לו. "אתה רוצה להפריד ביננו, ככה שאליס תיהיה כולך שלך."

  "מיאו."

  באותו רגע סיריוס לא ידע את מי הוא שונא יותר, את החתול שהפיל אותו לתוך מלכודת מתוחכמת כל כך, או את עצמו שהרשה לעצמו ליפול לתוכה בקלות כזאת.