לבד

"נא להוציא מתמטיקה," אמר המורה.

הוצאתי את הספר, מהורהר.חוזר אל ההתחלה, אל הבכי, אל הדיכאון.

אל המילים המכאיבות.

אל המילים שחתכו לי את הלב, שגרמו לאחיותיי ולי להזיל דמעות בשביל  ים שלם.

איזה ים, אוקיינוס.

***

"טום...טום...טום...קום.. יש לי הפתעה בשבילך..." כשהמילה "הפתעה" חדרה לי אל תוך האוזן, זינקתי המיטה.

"מה? מו? מי? איזה הפתעה?"שאלתי, עומד על המיטה במכנסיים בלבד."דבר ראשון, שכחת מממה..."אחותי אמרה לי בסרקסטיות.

"דבר שני, אבא אמר לי למסור לך שהולכים לטיול. ושכדאי לך לקום. ושאם לא אז אני ישפוך עלייך מים... אז למה קמת בכלל? ממש רציתי לשפוך עליך מים...אז אל תקום כב—" הכרית שנזרקה עליה השתיקה אותה למשך כמה שניות.

  ***

"היום נלמד על משוואות ריבועיות,"אמר המורה "זה חומר חשוב. כולם איתי?"כולם הביטו במורה  במבט של "כן, כן, מה שתגיד רק  תסובב כבר ת'גב ללוח כדי שנוכל לישון"

  ***

הטיול היה באמת אגדי.

כמו שאני אוהב.  

מלא אתגרים ומסלולים מבלבלים.

בסוף הטיל אבא לקח אותי איתו כדי להביא את האוטו. הסתכלתי עליו, עומד ליד החנייה, מנסה להתניע."הי, טום! לך תגיד לאימא שלך שאני עוד דקה אצלה!" הנהנתי בראשי.

מאחורי גבי שמעתי טרטור מכונית וצווחה חדה.

לא הסתובבתי.

בטח אבא גילה איזה מסמך ישן משנת תרפפ"ם.

משהו בבטן לחץ עליי להסתובב.

הסתובבתי.

אבא כבר לא היה שם.

  ***

"טום אני מניח שתוכל לומר לכולנו מה התוצאה?" התעוררתי משרעפיי.

איזה זבל.

"אהם... לא, המורה. מצטער." אמרתי אליו."הלימודים שלך בירידה," אמר לי המורה אח"כ,"אני רוצה לדבר עם אביך."

  ***

חיכינו. וחיכינו. שעתיים. שלוש. אימא סירבה להאמין שהאוטו שלנו התדרדר דרך הצוק."אתה מדמיין, טום" היא אמרה לי. לקח לה זמן שילד בן 10 לא יכול לשקר לגבי כ"כ הרבה פרטים ולזכור אותם. אז היא החליטה שאני לא משקר. הימים הבאים היו העצובים ביותר בחיי. בלי אבא.

  ***

"אתה רואה? לזה אני מתכוון. אתה לא מרוכז. אז תמסור לאביך שאפגש איתו היום ב-8. בסדר?" הוא נתן לי טפיחה על הכתף.

הלוואי, חייכתי אל עצמי במרירות, תמסור לו ממני ד"ש, אוקיי?