הילאי (מתורגם)

זה היה היום האחרון של שנת לימודיי השביעית בהוגוורטס. אני וחבריי הטובים ביותר, הקונדסאים- ג'יימס פוטר (קרניים), רמוס לופין (ירחוני האדם-זאב), פיטר פטיגרו (הידוע גם כ"זנב-תולע"), ואני, סיריוס בלק ההורס, שידוע כאדם הכי חכם, חתיך ופלרטטן בבית הספר, "רך-כף"- ישבנו מתחת לעץ ליד האגם השחור חצי שעה לפני שהרכבת הייתה אמורה לעזוב.

ירחוני קרא ספר, זנב-תולע שיחק בשרביטו, ואני וקרניים התגרינו בדיונון הענק בעזרת השרביטים. הוא נהם והתהפך מתחת לפני המים, גורם לקרניים לצחוק וכמעט ליפול פנימה בעצמו.

הוא ייצב את עצמו והתיישב. נשכבתי לידו ופיהקתי. "מה נעשה עכשיו, חבר?" הוא שאל, מכניס את שרביטו לגלימה. קימטתי את מצחי והתיישבתי במהירות, חיוך מרוח על פניי. "בוא נלך לבקש אוכל מגמדוני הבית!" ירחוני נחר מעל לספר שלו, ואני צמצמתי את עיניי בכיוונו.

קרניים גלגל את עיניו. "לא, רך-כף. התכוונתי לאחרי בית הספר. עבודה." קימטתי את מצחי שוב ומשכתי בכתפיי. "מה אתה הולך לעשות?" שאלתי בעניין אמיתי. "החלטתי שאני הולך להיות הילאי. אבא אמר שזאת עבודה מסוכנת, אבל בגלל שאין הרבה הילאים הם צריכים עזרה במלחמה בוולדמורט."

רמוס סגר את הספר והנהן. "גם אני. החלטתי שהילאי זו האפשרות הכי טובה שלי, בהתחשב בכך שאף אחד אחר לא יהיה מוכן להעסיק אותי." ישבנו בשקט למשך זמן מה, מבינים בדיוק מה הוא אומר. מכיוון שירחוני היה אדם-זאב, חרפה לציבור, אנשים נידו את גזעו ופחדו ממנו. פרופסור דמבלדור, המנהל של הוגוורטס, היה אחד האנשים היחידים שחיבבו אותו וקיבלו אותו.

פתאום קמתי ואמרתי: "גם אני אצטרף אליך." לא משנה לאן ג'יימס הלך, אני הייתי בעקבותיו. היינו החברים הכי טובים, כמעט אחים, מכיוון שגרנו באותו הבית. ברחתי משלי לפני כמה שנים, מפני שההורים שלי תמכו באדון  האופל. הם הנהנו וכולנו הבטנו בזנב-תולע, שנראה נבוך מכל תשומת הלב. "מה?" הוא צייץ. "מה אתה תעשה אחרי בית הספר, פיטר?" רמוס שאל בסבלנות.

"אני הולך לנסות לכתוב ב"נביא היומי"."

בהינו בו כאילו היה משוגע, מה שכנראה היה נכון. פרצתי בצחוק. קרניים וירחוני הצטרפו אליי, דמעות זולגות על פניהם. זנב-תולע נראה נרגז. לאחר כמעט עשר דקות, מחינו את עינינו וקרניים פתח את פיו כדי לומר משהו, כשנערה ג'ינג'ית יצאה דרך הדלתות. פניו אורו, והוא קרא: "לילי!"

היא הסתובבה וחייכה, רצה בכיוונינו. כשהיא הגיעה אלינו, היא כרכה את זרועותיה סביב צווארו של קרניים וחיבקה אותו. הוא אחז בה חזק. אחרי כדקה ניקיתי את גרוני. הם התנתקו במהירות, ולילי אוונס גיחכה בכיוון שלושתנו.

לילי אוונס הייתה נערה יפה ולוהטת מהשיכבה שלנו. היא הייתה מבריקה ובעלת לשון חדה כתער, שבדרך כלל אהבתי להקניט. ג'יימס חיזר אחריה במשך כמעט חמש שנים, מפציר בה לצאת איתו בכל יום. היא סירבה לו בכל פעם, מפני שהיא שנאה אותו.

אבל מאז שהם מונו למדריך ומדריכה ראשיים, קרה משהו שככל הנראה כלל עינוי של אוונס על ידי וולדמורט ואת קרניים מנסה להציל אותה, כמעט נהרג בעצמו בדרך.

"סיימתי לארוז, וארזתי גם את שלך, סיריוס." אמרה, ידיה על המותניים. עניתי באדיבות-סרקסטית. "הו, אוונס היקרה, איך אני יכול לגמול לך על תענוג שכזה?" היא צחקה והשיבה, "תן לי את חמשת האוניות שאתה חייב לי על כך" נאנחתי וחיפשתי אוניות בכיסיי, דבר שלקח זמן רב למרות  שידעתי בדיוק איפה הן. היא חייכה לעברי, ואני החזרתי לה חיוך, סוף כל סוף מוציא ונותן לה אותן.

היא קרצה ולקחה את זרועו של ג'יימס, שהסתכל עלינו משועשע, והלכה בכיוון הטירה, תוך כדי שהיא קוראת מעבר לכתפה: "הרכבת יוצאת בתוך שלוש דקות!" ירחוני התנשף ורץ אחריה, גורר אחריו אותי ואת זנב-תולע.

_________________________________________________________________________________________________________________________________

הנסיעה ברכבת הביתה הייתה משעממת למדי, מפני שנפרדתי אתמול מהבחורה שיצאתי איתה למשך שלושה שבועות, ולכן לא הייתה לי אף אחת להתמזמז איתה. אני יודע, אני יודע. זה לא מצחיק.

כשהגענו הביתה, גמדונת הבית שלנו, אנה, כבר הניחה את המזוודות שלנו בחדרים, ואימא של קרניים באה לאסוף אותנו. היא חיבקה את ארבעתנו ואמרה: "הבית היה שקט נורא בלעדיכם, בנים. אבא שלך היה ביותר פשיטות מאשר בכל חייו, וגם אני. אבל ברגע שתצטרפו אלינו הכול יהיה קל יותר." כולנו חייכנו, אבל המבט המוטרד על פניה של אימו חשף הכול. ההורים של ירחוני באו לאסוף אותו, וזנב-תולע נעלם גם הוא, לא ידוע לאן. הם הבטיחו שניפגש באקדמיה להילאים, ואנחנו התעתקנו הביתה.