הברק האחרון שהיכה

טוב הפיקצר מבוסס על הסיפור שלי "קסם זה חיים" שנכתב לתחרות חורפאנפיק ואני הולכת לפרסם אותו גם כאן עם שיפורים ועוד כמה פרקים שהורדתי שמה כדי לכלול בתחרות את הסוף, בכול מקרה הפיקצר מכיל בערך ספוילר אבל הוא לא מציין שמות אז אפשר לקשר אותו לדמויות אחרות או לדמויות מקוריות. בכול מקרה מי שרוצה לקרוא את "קסם זה חיים" שייקח בחשבון.

טיפות הגשם הגיעו כאילו משום מקום וביטאו היטב את הביטוי "כמו רעם ביום בהיר". בתחילה חשבתי כי יש לאותו גשם שוטף משמעות אך מהר מעוד גיליתי כי שגיתי. הגשם פשוט קיים, בלי אף סיבה מוצדקת.

השמים היו אפורים לחלוטין דבר שגרם לי להאמין כי הם ריקים מעננים. הייתי רוצה להאמין שזה באמת כך כי אז לגשם הייתה משמעות, הו היה קסום כי הגיע יש מעין.

ברק הבזיק מעל ראשי ויכולתי להישבע שהוא עומד להישלח אל הקרקע ולפגוע בי. תמיד פחדתי מהברקים האימתניים הללו שהכו לפתע, בלי שום אזהרה, בדיוק כמו חיי.

נטפתי מים כולי אך לא מיהרתי להיכנס פנימה, אולי פשוט כי רציתי כול כך לברוח מהאבל עד שהייתי מוכנה להקריב הכול.

לפעמים אני חושבת כי החורף הקר והאכזר הזה הוא שגזל ממני את אחי. שהברקים שכול כך אהב בגדו בו ולקחו אותו עליהם, לשמים. עמוק בליבי אני יודעת שזה לא נכון אך זה לא מונע ממני לצעוק על השמים האפורים המטיחים בי את הגשם ואת חיי.

לרגע אחד, באמצע השמים האפורים, נראה שיצאה לה קרן אור, יכולתי להישבע שאורה היה חזק יותר מכול שמש ביום קייצי. אך קרן האור הקלושה נעלמה תוך שניות והשאירה אותי עם אפרוריות השמים.

תמיד הייתי ילדת קיץ, היחידה מהמשפחה שאוהבת לשחות, שאוהבת להוריד מעליה שכבות, כולם תמיד הסתתרו מתחת לסוודרים ומעילים ורק אני אהבתי להוריד הכול וללכת לים.

אני חושבת שכול כך שנאתי את החורף כי הוא הגביל אותי ומעולם לא הייתי אחת שנכנעת לריסון בכוח. הייתי תקועה כול היום בתוך הבית, לא יכולה לצאת החוצה אל המהומות והמשחקים שכול כך אהבתי.

אך זה לא היה רק זה. הריסון הכבד יותר שהטיל עלי החורף היה המעיל. אף פעם לא תראו אותי הולכת עם סוודר ממרס ועד נובמבר, תמיד רק עם חולצה, אם אפשר קצרה, מעיל לבשתי רק בדצמבר, בשיא החורף שאחי כה אהב. המעיל היה ריסון פיזי של ממש, מכשול שמנע ממני להתרוצץ וליהנות כמו בקיץ.

אף פעם לא יכולתי לסבול את המחשבה שמישהו, או משהו, יעצרו בעדי, לא משנה כמה צריך לעצור אותי, תמיד רציתי לטעות את הטעויות שלי בעצמי ולבחור מרצון לא ללכת לכיוון השגוי.

כשהייתי בת ארבע עשרה השתכרתי בפעם הראשונה, זה היה במסיבה לכבוד הניצחון של גריפינדור באליפות הקווידיץ', לא משהו שעניין אותי במיוחד. אבל זה לא אומר שלא ניצלתי את ההזדמנות כדי לנסות בפעם הראשונה את טעמו של האלכוהול. זה היה נורא, ביום המחרת הקאתי את כול נשמתי ונשבעתי שלעולם לא אשתה יותר. במסיבה שאחריה כבר השתכרתי במקצועיות.

סיגריות אף פעם לא ניסיתי, אולי בגלל הריח הרע שהוטמע באפי כבר מילדות. אבל סמים ניסיתי, פעם אחת. זה היה טוב יותר מאלכוהול, הרגשתי מרוממת לחלוטין אך זה גרם לי לבגוד בחבר שהיה לי באותו הזמן, מאז לא נגעתי בסמים מעולם.

היו אנשים שנרתעו מהניסיונות שלי לכול מיני דברים שנחשבו אסורים, מסוכנים, אך זה מעולם לא עצר אותי, אמא סיפרה לי שגם בתור ילדה קטנה הייתי כזאת, נוגעת בתנור למרות שהזהירו אותי, נוגעת בחפצים חדים, היו אנשים שחשבו שיש לי משאלת מוות.

אבל דבר אחד לא ניסיתי אף פעם, לצאת מהבית בזמן סופה, אף פעם עד היום. הגשם שהכה בגבי הכאיב עוד יותר ממקודם כך שניחשתי שהקשיח את ליבו לברד. בכול זמן אחר הייתי נכנסת פנימה, אך לא היום, היום הכאב היה ממכר, כאילו הוא פותר אותי מהאבל והאשמה.

אנשים אף פעם לא הבינו אותי, את הרצונות שלי, את הפחדים שלי, איך הראש שלי עובד. אף אחד אבל אדם אחד לפחות ניסה, אחי. האח הגדול שהכניס אותי מתחת לשמיכת הפוך בחדרו, שליטף את שיערי ולחש לי כול הלילה, "אל תדאגי אחות קטנה, את בטוחה, אני שומר עלייך".

אבל עכשיו הוא כבר לא כאן, הוא למעלה עם המלאכים והברקים, צופה בי, מגן עלי, אבל קצת אחרת.

אנשים נטו להגיד לי שאני דומה לאימי, עם השיער הג'ינג'י והעיניים הזהות, אבל מעולם לא באמת הייתי דומה לה מבפנים, אימי הייתה מעין גיבורה חסרת פחד, תמיד בטוחה בעצמה, תמיד בטוחה בעולם, לא לחוצה כמו אימהות אחרות.

אני הייתי דומה יותר לאבא שהיה קופץ מכול רעש, אבא שתמיד דואג שיהיה לנו חם, שנהיה שבעים, שיהיה לנו כול מה שאנחנו צריכים, מעולם לא רבתי עם אבא על משהו. אבל כשהיו קוראים לאבא לעבודה, למחלקת ההילאים, הוא היה לובש את גלימת העבודה שלו ועוטה על עצמו גלימה נוספת, גלימה של אומץ, גלימה שהלוואתי ממנו לעיתים קרובות. כשאבא עטה את גלימת האומץ שלו הוא היה כמו בן אדם אחר, הבן אדם שהיה לפני למעלה מעשרים שנה. הנער שניצח את אדון האופל.

כשסיפרו לי בפעם הראשונה את הסיפור על אדון האופל הייתי בת עשר. הסיפור היה מאוד לא מדויק וכול מה שסופר בו היה שפעם היה קוסם אפל שהיה מאוד אכזרי למי שאינו טהור דם אבל אחרי הרבה זמן נער אמיץ הצליח לגבור עליו ולחסל אותו ובכך להציל את עולם הקוסמים. בזמן הסיפור הזכירו כבדרך אגב את סיפור שמו. את שמו האמיתי הוא שנא, השם שאימץ היה מעורר פחד כמעט בכול קוסם קיים, הכינוי שדבק בו היה "זה שאין לנקוב בשמו" או "אתה יודע מי". אך הנאמנים לו קראו לו בשם אחר. אדון האופל, שם הולם למדי.

בתור ילדה קטנה קישרתי את אותו קוסם מרושע אל הדבר השנוא עלי יותר מכול, החורף, אני חושבת שפעם האמנתי כי הוא שגרם לחורף ולכן החורף כול כך אפל, כדי להלום את שמו של הקוסם האכזר בתבל. אך כשגדלתי הבנתי כי אותו אדון אופל פשוט נולד מאותו חורף, שנולד מהצללים, שהוא אהב את החורף לא בגלל שהוא נראה לו קסום אלא פשוט בגלל שהוא היה משהו שהוא הבין, אפלה.

אף פעם לא הבנתי מה אחי מוצא באפלה הזאת אך נראה שהוא לא רואה בחורף דבר רע. למעשה נראה שהוא לא רואה בכולם דבר רע, הוא תמיד האמין כי אין טוב ורע, יש חיים ויש מוות, אבל על השאלה האם החיים טובים הוא מעולם לא ענה.

אני חושבת שהוא פחד לענות על השאלות הקטנות שכרסמו את דעתו המוצקה, אולי בגלל שהוא מעולם לא ידע לחלוטין איך להתמודד עם הפחד, שהיה לו יותר קל לשכוח ממנו ולחכות שמישהו אחר יפתור אותו. מעולם לא ראיתי אותו נוהג באומץ, אף על פי שמוין לגריפינדור.

לפעמים אני חושבת שהמצנפת פשוט ריחמה עליו, אבל בפעמים אחרות הוא נראה לי כול כך חזק וראוי עד שאני שוכחת את הפחד הניבט מעיניו.

רעם התגלגל בשמים והברק בא שניות ספורות אחריו. לפתע, בלי שום הסבר, התקרבתי אל העץ הזקן שצמרתו התנוססה מעל כול האילנות באזור.

הנחתי את רגלי בחשש על הענף הראשון ומשכתי את עצמי מעלה. התיישבתי על הענף ונשמתי נשימה עמוקה בזמן שהברד שכבר נמס בחזרה לגשם המשיך להכתים את בגדיי מבעד לענפי העץ העירומים.

לפעמים חשבתי שאחי רוצה שברק יפגע, רק כדי שידע מה התחושה, למרות הרצון שלי לדעת איך כול דבר מרגיש מעולם לא הייתי שותפה לאותה תחושה. עד עכשיו. פתאום הייתה לי תחושה שאם אוכל לדעת איך מרגישה פגיעת ברק הוא יהיה חייב לשוב ולו רק כדי לדעת איך זה מרגיש.

בחשש רב הרמתי את ידי לענף הבא ומשכתי את גופי הצנום וספוג המים אליו, לאחר לענף שמעליו וממנו לחברו שמעליו.

צמרת העץ טולטלה ברוח, אנה ואנה, בלי שום רחמים. במובן מסוים אהבתי את זה ככה, בלי כול מיני שקרים, בלי התחנפויות, כאילו הרוח מודה כבר מלכתחילה כי היא לא מחבבת אותי וגם לעולם לא תחבב.

עוד ברק הבזיק בשמים, הפעם שתי שניות בלבד אחרי בואו של הרעם המרעיד.

פיקתי את הצמה שבה היה נתון שיערי הלח והוא בתשובה התפזר על עורפי ועף אל עיניי.

עוד רעם, עוד ברק, הפעם ההפרש ביניהם היה פחות משנייה, יכולתי להישבע שראיתי את העץ בו פגע הברק עולה באש.

הרמתי את ידי במעין תחינה מלאת פחד כאשר הרעם הלם באוזניי יחד והחשמל מילא את גופי.

כול אדם שפוי שאי פעם פגע בו ברק יגיד לכם שזו תחושה נוראה, שאתה מרגיש כאילו טוגנת מבפנים, אך לא אני, חיבקתי את ברכי כדי למנוע מהמטען החשמלי לזרום החוצה מגופי, כי כמה מוזר שזה נשמע, הברק גרם לי להרגיש חיה יותר מכול דבר אחר שקרה לי מאז ההעלמות של אחי. התחושה שיש לי חשמל בדם דמתה מעט לתחושה שמנורה בודאי מרגישה כשמחברים אותה לחשמל, כאילו פתאום מישהו טען אותך וכעת את יכולה לעשות כול דבר.

הרגשתי כאילו אני מרחפת עד שקלטתי שאני באמת מרחפת, פתאום הגשם, הברד, הרעמים, הברקים, פתאום כול אלו לא הטרידו אותי כלל, הרגשתי איך אני מתרוממת למעלה וכלל לא מרגישה בקור חודר העצמות שהרגשתי לפני רגעים ספורים.

ואז קרה הדבר ששכנע אותי כי זה חלום, הוא הופיע, אחרי שנעלם למשך חודשים, והביט בי במבט עצוב. "אני כבר לא צריכה שתגן עלי מהסופה", אמרתי לו בחיוך. "נכון", הוא ענה בעצב והביט בסופה שהקיפה אותנו כאילו הוא שם לב אליה בפעם הראשונה, "אז הגיע הזמן שנחזור הביתה", הוא אמר ונעלם.

התעוררתי עם טעם שרוף בפה כשכול גופי כואב ודואב. "אוי! קטנה שלי! את בסדר!" אמא עטפה אותי בחיבוק אוהב ואני רק הבטתי בדלת וחיכיתי לו, לאח שידעתי כעת שלעולם לא יגיע.