As Long As You Love Me

טוב,הוואנשוט הזה היה תקוע לי בראש כבר הרבה זמן,והייתי חייבת לכתוב אותו!זה לקח לי די הרבה זמן לכתוב אותו,זה המון דפים..אני יודעת,לא אופייני לי..:)

ואני מדגישה כבר מעכשיו,זה לא סונגפיק. פשוט השם היה מתאים,לדעתי..

בכל מקרה,עדכנתי ושיניתי קצת דברים, לא משהו חשוב! ותגיבו!! תגובות=אני שמחה 

ומי יודע?אם תבקשו יפה,אולי אני אכתוב פאנפיק המשך..:)D:

תיהנו!:) ואל תשכחו להגיב!

~*~

As Long As You Love Me

היה קל לזהות אותו,אפילו מבעד כל ההמון-שיער שחור,שאפילו בגיל 11 עמד והזדקר לכל הכיוונים,עמידה יציבה,חיוך בעל בטחון,ועיניים חומות-זהובות התחובות בתוך משקפיים עגולים.

כן,ג'יימס פוטר היה אדם שאי אפשר לפספס,לא שרציתם,כמובן,כי באמת-מי נחשב יותר מג'יימס פוטר?כך כולם חשבו,וכך גם הוא חשב.

טוב, מסתבר שלא כולם החזיקו בדעה הזו. והוא עמד לגלות את זה בקרוב מאוד.

אפילו בשנה השלישית שלו,ג'יימס לא היה יכול לשכוח את הג'ינג'ית הקטנה הזאת מהרכבת בשנה הראשונה,שלא ידעה כלל מי הוא,ויותר גרוע,לא היה לה אכפת.

אז עכשיו,ג'יימס דאג שהיא ועוד איך תדע מי הוא,והוא לא בחל בשום אמצעי...

זה קרה בנסיעה חזור לחופשת הקיץ,בסיום השנה הראשונה של שניהם.הוא,שכבר אז היה פופולארי,עמד בתור ליציאה מהרכבת.מלפניו עמדה ג'ינג'ית,שהתעכבה מעט בירידה בגלל שהייתה עסוקה בלנופף למישהו מהשנה שלהם,עם שיער שחור שמנוני ובגדים מוזנחים,שירד מהיציאה השנייה.

הוא לא ידע למה זה עצבן אותו כל כך,אבל הוא נדחף וניסה לעבור אותה:

"זוזי!" פלט בכעס,אפילו בלי לבקש סליחה.זה לא שהוא לא היה מנומס,אבל משהו בג'ינג'ית הזו הרתיח אותו,והסעיר את דמו.

לא שזה עניין אותה.

במהרה נמחק החיוך מפניה,ובמקומה עלתה הבעת כעס:"סליחה",אמרה ברוגז:"אתה לא רואה שיש כאן טור??חכה בסבלנות,כמו כולם!"

ג'יימס נדהם.

בחיים,אבל בחיים,אף אחד לא דיבר אליו ככה,כל אחד אחר היה זז,אפילו בלי לשאול.

-"את יודעת בכלל מי אני?!" שאל בזעם.

היא הסתובבה אליו,ובחנה אותו בעיניים ירוקות חודרות,שגרמו לו להרגיש קצת חסר בטחון:"לא,וזה גם לא מעניין אותי!" השיבה,וירדה במהירות מהרכבת.משאירה אותו בפה פעור.

אבל זה לא משנה.מאותו היום,הוא נשבע לעצמו שהוא לא יניח לג'ינג'ית הזו להמשיך בשלום את שאר שנותיה בהוגוורטס.

אוה,וכך הוא עשה.

~*~

קראו לה לילי אוואנס,כך התברר,וגם היא הייתה בגריפינדור. למי שהיא נופפה אליו מהרכבת באותה הנסיעה קראו סוורוס סנייפ,והוא היה בסלית'רין. והדבר הכי מפתיע?-הוא גם היה החבר הכי טוב שלה.

הוא גיחך,היא כל כך סתומה שהיא בכלל מדברת עם סלית'רין?!נו טוב,מן הסתם.הרי גם ממילא היה לה יותר מדי שכל בפעם הראשונה שהם נפגשו.

אבל מהר מאוד הוא הבין שהוא טעה.

אוואנס הזו הייתה חכמה,חכמה אפילו יותר ממנו.מסתבר שדווקא היו להם הרבה כיתות ביחד,והיא תמיד הייתה מקבלת "מצוין","כל הכבוד" או "המשיכי כך!" בכל מבחן,מאמר או סתם שיעורי בית שהם קיבלו.

וזה הרתיח אותו. אבל-

הוא גם גילה שלא היו לה הרבה חברים.זאת אומרת,היו לה,עד שהם גילו שהיא מסתובבת עם הסלית'רין הזה.הם אמרו לה שהיא צריכה לבחור- או סלית'רין, או הם.

היא בחרה בסלית'רין.

טוב,אז כאמור,בשנה השלישית,הוא החליט שהוא היה 'עדין' מדי כלפיה (אם לנעול מישהו בארון המטאטאים ללילה שלם,לגנוב לו את המאמר לשינוי צורה באורך של מטר וחצי ולהפוך לו את השיער לסגול נחשב 'עדין') והוא החליט לצאת למלחמה נגדה.

והפעם,הוא לא ריחם.

יומיים אחרי שהם חזרו מחופשת חג המולד,היא נכנסת לאולם הגדול,ומגלה שכל הלבנים שלה תלויים באוויר ושכולם צוחקים עליה.

היא בורחת מהאולם, בוכה.

ואתה שקוע בלצחוק עם כולם.ולא מעניין אותך שהרסת לה את התדמית.

כי לא מגיע לה,ולא אכפת לך בכלל.

כל שאר השנה ממשיכה באותו סגנון:הריסת פרויקטים לימודיים שלה,הפיכת התלבושת שלה לצפרדע ענקית (כי זה מתאים לה לעיניים, כך אמרת לה)לשים לה רגל במסדרון בכל פעם שהיא עוברת,התאכזרות לסניוולוס,חברה היקר.

וכך עוברת לה השנה השלישית.

וגם הרביעית באותו סגנון.

וה"תחביב" הזה שלך לא נפסק,כי הדבר שהכי מרגיז אותך לגביה הוא שלא אכפת לה.שכל פעם שהיא מדברת איתך,בין אם לצעוק עליך או להאשים אותך,היא מהססת פעמיים בשביל לזכור את השם,ושכמעט כל ויכוח שלהם היא גומרת ב-"אתה יודע מה?אתה בכלל לא שווה את זה!" ויוצאת בסערה מהחדר. כל המתיחות שלך בכלל לא משפיעות עליה.

אבל בסוף השנה החמישית אתה שובר את הקש שעל גב הגמל.

אתה יוצא מהמבחן של התגוננות מפני כוחות האופל,ואין לך מושג מה הולך לקרות. סך הכל רצית לשחרר קצת לחץ אחרי המבחן, מה קרה?

דקה אחר כך-סניוולוס באוויר,ולילי (אוואנס,אתה ממהר לתקן את עצמך)לידו,צורחת עליך.

אתה שואל אותה אם היא רוצה לצאת איתך לדייט,רק כדי להקניט אותה,ולהכעיס אותה.אתה יודע שהיא תענה "לא".

אבל למרות זאת,גם כשציפית לתשובה הזו,חלק קטן,אבל ממש קטנטן בלב שלך,מרגיש קצת כואב.אתה מנער את זה מהר מהראש שלך.נו באמת,אתה חושב.

דקה לאחר מכן,וחברות נעלמת לנצח,והכל בגללך.

אתה אמור להרגיש מאושר,לא?הרי סוף-סוף הוצאת ממנה תגובה,שברת אותה.

אז למה את מרגיש כל כך רע?

למה עכשיו,שעה אחר כך,אתה עדיין יושב באותו המקום,עם ראש בין הידיים,ברכיים מקופלות,ועיניים שבוהות במבט אטום?

היה אפילו רגע ששקלת לרוץ אליה ולבקש סליחה,אבל אתה לא עשית את זה.

כי היא חנונית,ואתה פופולארי,והיא לא שווה את זה,ולא אכפת לך בכלל.

אבל בפנים,אתה יודע שזה לא נכון.

~*~

שנה שישית,היא שוב מוקפת חברות,והיא נהיית תלמידה מצטיינת,ואפילו מתחברת עם ירחוני ורך-כף,למרות שזה מעצבן אותך.

אבל לפעמים אתה רואה אותה מגניבה מבט לשולחן של סלית'רין,והלב שלך מתכווץ,כי אתה יודע שהכל באשמתך.

ואתה עדיין שחצן,ומרדן,ומתנשא,אבל אתה יודע שלמרות זאת,משהו השתנה בך,גם אם אתה עדיין לא יודע מה זה.

יש לה חבר.

היא חוזרת מחופשת הפסחא עם חבר,אתה לא יודע למה,אבל ברגע שאתה רואה אותם הולכים יד ביד,נעשה לך אדום בעיניים.

קוראים לו ראיין סמית' והוא בקבוצת הקווידיץ' של רייבנקלו.ולמרות שהייתם יריבים,הייתם דווקא חברים טובים.

אבל עכשיו אתה שונא אותו,אתה מנסה לתרץ את זה בכך שהכישורים שלו בקווידיץ' ירדו.אבל אתה יודע את האמת.

וזה כל כך לא נכון.

~*~

השנה האחרונה של שניכם בהוגוורטס מתחילה,היא כמובן,מדריכה ראשית,וגם אתה,למרות שאין לך מושג איך.

לפעמים יש לך חלומות עליה,אתה והיא,יושבים,צוחקים,מדברים,והיא תמיד מסתכלת עליך עם מבט אוהב בעיניים.

ותמיד בחלק הכי טוב של החלום אתה מתעורר,ואתה נזכר שהיא בחדר הסמוך,כי למדריכים הראשיים יש מעונות נפרדים.

והלב שלך מתחיל לדפוק חזק יותר.

וכשאתה רואה אותה,אתה חושב איך זה לבוא אליה,לכרוך את הזרועות סביבה ולנשק אותה,האם היא תצחק?

כל פעם שאתה רואה אותה עם הראיין הזה אתה מרגיש כאילו דקרו אותך,כי לא,הם לא נפרדו.ואפילו שאתה קפטן נבחרת הקווידיץ' אתה לא יכול להעיף אותו מהקבוצה,כי הוא בכלל ברייבנקלו.

ובאמת,איזו זכות יש לך להיות איתה? אתה אומר לעצמך. גם אם היא תיפרד מהדביל הזה,היא לא תהיה איתו,ולמה לה?הרי במשך חמש שנים אתה מיררת את חייה,השפלת אותה,ודרכת עליה כאילו היא הייתה אבק.

ופתאום הוא מתמלא כעס על עצמו ורוצה לצעוק עד שייגמר לו האוויר.

שבועות עוברים,והשבוע שלפני חג המולד מגיע,הוא ידע שהיא נשארת, והוא כל כך רצה לבלות את החג איתה. אז הוא שלח מכתב הבייתה וכתב שהוא נשאר גם.מתרץ את זה במטלות של מדריכים.

ובאותו ערב שניכם יושבים בסלון של חדר המדריכים,מדברים,ופתאום זה מכה בך-אתה מאוהב בלילי אוואנס.אתה,ג'יימס פוטר,מאוהב.

וזה לא עובר כל כך בקלות.

~*~

באחד הפיטרולים שלכם אתם מתחילים לדבר,קצת,אבל זו גם התחלה.

חודשיים אחר כך,ואתם כבר ידידים,היא צוחקת לידך,אוכלת איתך בשולחן,מכינה איתך את שיעורי הבית,ואתה ממש שמח.

אבל עוד לא מאושר,כי היא עדיין של מישהו אחר.

יום אחד,כשישבתם לתכנן את לוחות הזמנים של היציאה להוגסמיד,אתה לא יכול יותר.

היא נשענת לאחור,טופחת קלות על בעט הנוצה על ראשה,נושכת את שפתיה,חושבת.

ואתה חושב שהיא מעולם לא נראתה יפה יותר.

ושנייה אחר כך אתה מושך אותה אליך,ומנשק אותה. אין לך מושג מה גורם לך לעשות את זה, ואתה יודע שאתה בטוח תאבד אותה אחר כך. אבל אתה פשוט לא מסוגל להפסיק.

אתה מצפה שהיא תהדוף אותך,שהיא תתן לך סטירה,שתצרח עליך.

במקום זה,היא מושכת אותך אליה,ומנשקת אותך בחזרה.

בחיים לא הייתה לך נשיקה כזו.

ואתה מרגיש כאילו מתת ועלית לגן עדן, כי עכשיו יש לך את כל מה שאי פעם רצית.

אבל דקה אח"כ היא מרפה,ומתרחקת צעד,כאילו מנסה להפנים מה קרה הרגע.היא קוראת:"אוה אלוהים!" ועולה בריצה לחדרה.

אתה שומע טריקת דלת,ונעילה.

ובאותו לילה אתה לא מצליח לישון,וכשסוף סוף העיניים שלך מתחילות להיעצם,התמונה שעולה לך בראש היא של זוג עיניים חודרות,השייכות לילדה בת 11.

ביום שאחר כך,היא נפרדת מראיין.

~*~

היא מתעלמת ממך שבוע אחר כך,וכל יום שעובר,נשבר לך הלב עוד קצת.

אבל אתה לא נותן לה להמשיך ככה.

אתה חייב לדעת,בשבילך.לעזאזל,אתה חייב לדעת בשביל שניכם.

אתה לא יכול יותר.באחד הפטרולים הדוממים שלכם,אתה שובר את השתיקה:

"לילי".

זו הפעם הראשונה שקראת לה בשמה הפרטי,גם אחרי שנהייתם ידידים,המשכתם לקרוא אחד לשני בשמות המשפחה,סתם מתוך הרגל.

היא נעצרה מיד,כאילו חיכתה שיקרא לה.

"ג'יימס?" היא שאלה,או אולי ענתה.

אתה נושם עמוק,הוא לא רצה ללכת סחור סחור:

"מה קורה בינינו?"

בום.

זו הייתה שאלת מיליון הדולר.

היא נראתה המומה,כאילו שלא ציפתה לשאלה.

"מה...מה זאת אומרת?" התחמקה.

-"את יודעת" ענה.

היא לא הכחישה.

"לילי?"

-"אני לא יודעת!אני פשוט לא יודעת,בסדר?!במשך שש שנים החשבתי אותך כאויב,וכסתם בריון,ופתאום אתה מדריך ראשי,ואנחנו ידידים,ואני מנשקת אותך-כשיש לי חבר!אז אני לא יודעת!אתה יודע מה??-פשוט תעזוב אותי במנוחה!"והיא רצה בהמשך המסדרון,נעלמת.

אתה רץ אחריה,צועק לה,מבקש שתעצור.אבל אין קול.

והיא נעלמת במסדרון החשוך.

~*~

באותו ערב,אתה מגיע בסופו של דבר למעונות שלכם,ורואה שהחדר שלה ריק,היא כנראה הלכה לישון במעונות של גריפינדור עם חברות שלה,אתה מניח.

אבל אתה חייב לדעת אם למרות זאת,למרות הכל, אולי... אולי יש לכם סיכוי.

אז אתה כותב לה פתק ומבקש ממנה לבוא בעשר בלילה למדשאות שמול הצריח המערבי:

אם היא מרגישה כלפיו מה שהוא מרגיש כלפיה.

אבל אם לא,אם היא לא מרגישה כלום,שלא תבוא.

כי אם היא תבוא,הוא יתחיל לטפח תקוות,ואז-אם יתברר שזה לא מה שהוא חושב,הוא יישבר.

והוא לא יוכל לעמוד בזה יותר.

~*~

אתה שם כבר מתשע,ולא יכול לחשוב על שום דבר אחר מלבד זה,מלבדה.

אז ככה זה מרגיש, להתאהב?פחד,תקווה,שמחה ועצב בבת אחת?

ולחשוב שלפני שנתיים תיעבת אותה.

ועכשיו- עכשיו אתה נתון בידיה,כל מה שהיא תעשה-אתה שלה,לנצח.

הו,האירוניה...

תשע וחצי.

תשע וחמישים.

תשע חמישים וחמש.

ואתה יושב במדשאה,מתפלל בכל ליבך שהיא תבוא,מקווה לראות שיער אדמדם-זהוב באופק.אבל אין שום דבר.

עשר.

היא לא פה.

היא לא פה.

היא לא פה.

וזה הדבר היחיד שאתה יכול לחשוב עליו.

עשר ועשרה.

אתה סוגר את העיניים בחוזקה,לוכד כמה דמעות. לא בכית מאז שהיית בין שמונה.

לעזאזל,מה הבחורה הזו יכולה לעשות לך...?!

עשר וחצי.

ואתה מחכה עוד קצת, ועוד קצת. כי הוא עדיין מקווה, ועדיין יש בו את הניצוץ שלא מרפה.

אחת עשרה

השעון מצלצל.

אתה משחרר נשימה עמוקה,שלא ידע שהחזקת.

היא לא אוהבת אותך.

היא בחיים לא תאהב אותך.

ושנייה אחר כך,אתה מברך את הכאב שנכנס לך ללב.

~*~

כבר שבוע לא יצאת מהחדר שלך במעונות.

לא יכולת  לראות אף אחד,לא יכולת לראות אותה.

החברים שלך משתגעים מדאגה,אף אחד לא ידע מה קרה לך.חוץ מלילי.

לילי, בדמות מלאך-שטן ,שנשלחה אליך מהשמיים כדי לכשף אותך וכדי לשבור אותך.

ואתה מרגיש כאילו עקרו לך את הלב ודרכו עליו.ואתה בכל זאת מקווה-אתה בכל זאת חושב שיכול להיות..שאולי..שאולי היא בסוף תראה שהוא השתנה,והיא תיתן לו סיכוי.

אבל בסופו של דבר הכאב נחלש,ממש טיפה,אבל הוא נחלש.ואתה חייב לחזור ללימודים.

ואתה ממשיך בשגרה שלך,אבל אתה לא אותו הדבר.בכל זאת.

אבל

אז.

ערב אחד,אתה יושב במדשאה של הוגוורטס,סתם ככה,ומסתכל על השמיים.

תמיד אהבת לבוא הנה,להסתכל על הכוכבים.זה נתן לך שלווה פנימית,ואלוהים יודע שאתה צריך כזו,במיוחד עכשיו.

ואז אתה שומע רעש של דשא נרמס,ואתה רואה אותה-יפה כל כך,עם לחיים סמוקות מהקור של הלילה ושיער פזור וצעיף מתנופף מהרוח,ועיניים נוצצות.

והיא גם מסתכלת עליך,בחיוך קטן,שעושה לך פרפרים בבטן.

"היי" היא אומרת לך,בשקט.אלוהים,כמה זמן הוא לא שמע את הקול היפהפה הזה שלה.

"היי" אתה מחזיר,לא יודע מה לומר.

היא יושבת על הדשא,נשכבת לצידך:"לילה יפה,נכון?אפשר לראות את הכוכבים" היא אומרת.

אתה לא עונה,אתה בכלל בהלם מזה שהיא מדברת איתך,ושהיא כל כך קרובה אלייך,והריח שלה כל כך נעים- ריח של קיץ ושל פרחים ושל תקווה,ואתה לא יודע מה לחשוב,בטח שלא מה להשיב.

"אתה יודע?," היא שואלת,מתעלמת מזה שאתה בכלל לא ענה לה:"כשהייתי קטנה,אבא שלי היה לוקח אותי להסתכל פעם בשבוע בכוכבים,הוא היה לוקח איתו את הטלסקופ שלו,והיינו נוסעים לשדה חשוך שליד הבית שלנו,ופשוט..מסתכלים."

אתה לא אומר כלום.

"קלישאה, נכון?" היא מגחכת. "אבל עדיין, זה מעורר שלווה" היא אומרת, ואתה לא יודע מה להגיד, עדיין קצת המום,פשוט מהנהן.

"הוא מאוד אהב אסטרונומיה, אבא שלי. כל הקטע של החלל וזה.הוא לימד אותי איך להבדיל בין הקבוצות של הכוכבים.אתה רואה את קבוצת הכוכבים הזו, למשל?" היא שואלת,מצביעה על קבוצת כוכבים מנצנצת:"זה אוריון,הוא היה צייד במיתולוגיה היוונית,הוא היה האהוב של ארטמיס,אלת הצייד.אבל אפולו,אחיה,שנא אותו.יום אחד הוא הזמין אותה לתחרות בחץ וקשת.הוא הראה לה נקודה במרחק ושאל אותה אם היא תוכל לפגוע בה.כמובן שהיא הצליחה.ואז.." קולה הפך ללחישה:"ואז היא גילתה שזה היה אוריון,הוא היה מת."

שקט השתרר.אתה מתבונן בה,היא מסתכלת על השמיים,העיניים שלה נוצצות,ממש כמוהם.

"אתה בטח שואל את עצמך למה אני מספרת לך את זה,נכון?" שאלה בחיוך קל,מפנה את מבטה אליך.

אתה מהנהן.

"טוב..אתה יודע.." היא שתקה לפתע,אך כמה שניות אחר כך המשיכה:"היה..יש מישהו שאני נורא מחבבת,אוהבת,אפילו".

הגרון שלך נשנק,והלב שלך מתחיל לכאוב שוב,למה היא מספרת לך את זה??למה היא גורמת לך לעבור את אותם הייסורים,שוב?

והיא המשיכה,כאילו היא לא שמה לב לתגובה שהיא עוררה בו:"ו..אני חושבת שאני די הרסתי את הסיכוי שלי איתו.אתה יודע,הוא היה די מגעיל בהתחלה,לא האמנתי שיש לו בכלל לב.אבל אז, אני לא יודעת,משהו השתנה בו,ואני סוג של התאהבתי בו..."

"אבל לא האמנתי שאני טובה מספיק בשבילו, הוא היה חכם ויפה ופופולארי. ואני?שום דבר. אז ניסיתי להתגבר עליו, אבל כלום לא עזר. אז במקום זה התחלתי להיות ידידה שלו, קיוויתי שזה מה שיעזור לי להתגבר על ההתאהבות הזו. אבל אז משהו קרה:הוא אמר לי שהוא אוהב אותי. ואני?אני כל כך פחדתי, כל כך נבהלתי,הייתי כל כך מופתעת עד שגרמתי לו לחשוב ההפך. גרמתי לו לחשוב שאני לא אוהבת אותו, אפילו שאני אוהבת אותו יותר מתמיד."

"הייתי כמו ארטמיס. הרגתי את האהבה שלי, גם אם לא התכוונתי, ואני לא יודעת מה לעשות עכשיו."

והיא מסתכלת עליך עם כל כך הרבה רגש ועצב בעיניים שלה,שאתה מופתע שאתה לא מתפוצץ.

אתה אוהב אותה, אתה אוהב אותה כל כך. ופשוט ידעת ,ברגע הזה שהיא הסתכלה עליך, שלא תוכל לאהוב אף אחת אחרת מלבדה. לעולם,וכל עוד היא תאהב אותך,העולם יכול להתפוצץ מבחינתך.

"את יודעת," אתה אומר לה, בפעם הראשונה שפתחת את הפה מתחילת הלילה,עם ניצוץ שובבי בעינים:"אני לא חושב שארטמיס הזאת ניסתה מספיק קשה. כלומר, אם היא היתה נותנת לו נשיקה, או אולי יותר מזה (אתה קורץ ללילי, ובתמורה מקבל חבטה על הראש וצחוק קליל)  הוא בטוח היה מתעורר לחיים."

והיא צוחקת, מרלין, איך אתה אוהב את הצליל של הצחוק שלה. היא כורכת את זרועותיה סביב הצוואר שלך, ונותנת לך נשיקה אחת גדולה.

וכמו הכוכבים,אתם מרגישים אינסופיים.

~*~