פרח אחד, לבן

היא נשכבה על המיטה והניחה את שתי הידיים לה על הבטן, בוהה בעיניים פקוחות בחושך מסביבה. אם היו מתארים לה את הסיטואציה הזו לפני חודש, חודשיים –היא לא הייתה מאמינה שזו היא. הולכת לישון עם הבגדים. בכזה חושך. חושך כמו זה שבתוכה.

היום היא ניצחה בתחרות "ציפור שיר קטנה" המחוזית. מקום ראשון. היא שרה על הבמה, מסוחררת מהאורות.הכול היה כ"כ טוב. היא הייתה הכי כמו תמיד. אז למה בכל זאת ההרגשה הזו? שבא לה להקיא?

זה דווקא היה כיף.היא ירדה מהבמה במתח, וחיכתה עם כל שאר המתחרים לתוצאות.ואז הקריאו אותם- מקום3, מקום 2 ונתנו למתח לגבור... "ו...במקום הראשון..."נשמע הקול ברמקול, "סהר פרץ!" מחיאות כפיים סוערות הרעידו את הבמה בזמן שהיא רצה אליה כדי לקחת את הפרס.היא קיפצה בקלילות במדרגות ברגליים יחפות כששולי שמלתה הירוקה- לבנה מתנפנפים.

אמה הייתה אחראית למראה החיצוני.היא עיצבה את סהר שעות מול המראה,  תוך כדי שהיא מרצה לה על היופי בשמלה שלה-שמראה את זה שהיא עדיין ילדה, ובכל זאת מתבגרת.היא איפרה אותה קצת כמו אישה אבל התעקשה על הרגליים היחפות- כמו ילדה קטנה.כשסיימה "לעצב" אותה העמדה אותה בסלון וצילמה אותה מכל הכיוונים. "את מדהימה!" אמרה לה.

סהר ירדה מהבמה עם הפרס ביד.בקצה המדרגות חיכתה לה אמה,בזרועות פתוחות."סהר!!"היא חיבקה אותה."את מקסימה! באמת!!אני כחל- כך מבינה את השופטים...איך אפשר שלא להתאהב בך?!"סהר נחלצה מזרועות אמה ולפני שהספיקה להבין מה קורה היא הייתה בזרועותיו של אביה.כל הדרך הביתה הם היללו אותה.כשהגיעו, היא נכנסה לאמבטיה להוריד את האיפור.היא הסתכלה במראה,לתוך העיניים, וניסתה למצוא משהו מוכר.היא שאלה את עצמה מה היא.ולמה,לעזאזל, כל כך קר לה בלב?היא אמורה לשמוח. כל היום היא חייכה.

בחושך. חושך כמו זה שבתוכה.שוכבת, בוהה בחושך.                                                       

"סהר?" נשמע של אמה מעבר לדלת. סהר משכה מעליה במהירות את השמיכה.                                                                                      

"אני ישנה!!"היא צעקה.                                                                                                                                           

היא עצמה את העיניים.

תחכו להמשך בקרוב... בלי נדר, כמובן... אה, ותגיבו. זה חשוב.