אני הולכת להוגוורטס

כשהייתי בת עשר התחלתי לקרוא הארי פוטר. אני לא יודעת למה עשיתי את זה, כנראה משעמום, אבל זה לא משנה.

זה היה הרגע הכי טוב בחיים שלי. מאותו רגע אני והספרים הפכנו לחברים הכי טובים. במשך שנה שלמה קראתי וקראתי וחיכיתי לרגע שאגיע לגיל אחד עשרה.

כשזה סוף-סוף קרה נחלתי אכזבה עצומה. לא ינשוף, לא מטאטא ולא רציף תשע ושלושה רבעים. שום דבר מזה לא חיכה לי בזמן שחזרתי מבית הספר כל יום.

סרבתי להתאכזב.

המשכתי לחכות במחשבה שאולי ישלחו לי בחופש הגדול, כי הרי עדיין לימודים.

אבל החופש הגיע ואיתו הבריכות, הים וימי הכיף עם ההורים. לא מה שאני רציתי.

הייתי חוזרת הביתה ורצה לבדוק אולי מחכה לי מישהו מגודל עם זקן פרוע כדי לקחת אותי להוגוורטס.

כלום.

בלילה האחרון של החופש כבר הייתי מיואשת.

נכנסתי לחדר שלי והתחלתי לבכות.

אימא שלי באה לשאול מה קרה, אבל לא עניתי לה.

היא ליטפה את שיערי וחיכתה שארגע.

כששמעה שאני בוכה כי לא התקבלתי להוגוורטס היא לא צחקה, מה שהייתי בטוחה שתעשה, אלא הנהנה בהבנה.

"אני מכירה את ההרגשה הזאת." היא אמרה לי.

הייתי קטנה ותמימה, לא הבנתי למה היא מתכוונת.

"גם אני קראתי הרבה ספרים כשהייתי בגילך וגם אני חיכיתי שמישהו יבוא וייקח אותי לאי המסתורי."

המבט בעיניה הפך למרוחק, כאילו היא נזכרת בימים טובים יותר.

בשלב הזה הפסקתי לבכות. אהבתי לשמוע סיפורים על הילדות של אימא שלי.

"ובדיוק כמו עכשיו, גם אז אימא שלי באה אליי לשאול מה קרה, וגם היא סיפרה לי סיפור על הילדות שלה, ואז היא אמרה לי משהו שמלווה אותי לנצח."

"מה?" שאלתי בסקרנות.

"הספרים שייכים לך. ברגע שאת פותחת אותם הם הופכים לעולם שלך, ואת שם לאורך כל הזמן. את שם בכל הרפתקאה, צופה מהצד ומתרגשת, את שם כשהדמויות נפצעות כדי לרחם, את שם כשדמויות אהובות מתות כדי לבכות ולנחם, הספרים הם העולם הפרטי שלך, ואף אחד לא יכול להיכנס לתוכם כמוך."

"תודה, אימא." אמרתי לה. "עכשיו אני צריכה ללכת."

"ללכת לאן?" היא שאלה אותי. "כבר מאוחר."

הוצאתי את הספר "הארי פוטר ומסדר עוף החול" מהספרייה שלי ופתחתי אותו. "אני הולכת להוגוורטס."