שכבות של טוהרה

שימו לב, הדירוג גבוה. אזהרת תוכן, ולא בקטע של מין... יותר ניתוחים וכאלה. מי שמפריע לו שידע שלא באמת תראתי את זה (איכככ), אלא רק סיפרתי על זה בכללי... אבל זו הסיבה היחידה שהדירוג גבוה.

כל הזכויות שמורות למדליין לאנג'ל, כותבת הספר "קמט בזמן", עליו מבוסס הסיפור.

הקטע עצמו הוא 'סוף שונה' לסיפור המקורי.

קריאה מהנה :) ואל תשכחו להגיב...


~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~



שכבות של טוהרה




'מה יש לי שאין לזה?' תהתה מג שוב ושוב. 'איך אני אנצח אותו, לכל הרוחות?'

כאשר נכנסה לחדר המרצד באורותיו הסגלגלים, היא הבחינה בעומד מול אותו מוח גדול, מול אותה רכיכה גדולה ומעוררת דחייה. אך אותה רכיכה, שכל נימיה בהקו בה, נראתה כל כך רגישה... היה נדמה למג שהיא גם כל כך פגיעה. היא סרקה אותה לרגע, בעודה מנסה לא לאפשר לקצב נשימותיה ולקצב פעימות ליבה להיקבע על ידי אותו גורם.

אך היא ידעה שלא תוכל לעשות דבר כל עוד היא תמשיך להשקיע את כל מאמציה בלהתנגד לזה. לרוע מזלה, גם קולו של המוח הצטרף להמולה: "מדוע אינך מצטרפת אלינו? יהיה לך טוב כאן. לא תצטרכי לבחור כל הזמן. אני אבחר עבורך. אני אהיה שם כדי להושיט לך יד... אני אהיה שם כל הזמן, כי כולנו כאן אוהבים אותך, מרגרט."

זה היה צ'רלס וולאס שדיבר, מג הבחינה בכך. המוח תמיד שלט באנשים שדיברו, כאילו עם התרחבותו הבלתי נגמרת - הרי בנו עבורו בניין כזה גדול, כנראה שהוא עדיין לא סיים לגדול - הוא קיבל אזורים נוספים שהופקדו על דיבור דרך אנשים אחרים. משום מה, הדבר העלה במג רעיון. אך הזעם שעמד בקרבה באותו הרגע מנע ממנה להשתמש בו, לפחות עד שתפרוק אותו.

"אתה ממש רובוט, צ'רלס וולאס. מעולם, בכל שנות חייך, לא קראת לי מרגרט!" היא ממש צרחה את המילה האחרונה. הדבר פגע בה בנקודה רגישה מאוד. מאז ומתמיד היא לא חיבבה את שמה. היא קיוותה לשנות אותו כשתגדל, אך השם 'מג' דווקא הצליח למצוא פינה בליבה. מאז ומתמיד כל קרוביה התרגלו אל כינוי החיבה הזה והבינו כי מג דורשת שיהיה שמה העדכני, למרות שבתעודת הזהות שלה מאז ומתמיד היה רשום 'מרגרט מארי'. כאדם שמבין אותה יותר מכל, צ'רלס וולאס הבין מה היא מרגישה ומעולם, בכל ימי חייו, הוא לא קרא לה מרגרט.

אך הילדון הבלונדיני הביט בה במבטו המזוגג של המוח והביט בה באדישות, "מג זה שם חיבה. כאן, אנחנו מדברים ברשמיות."

לאחר מכן הוא הפנה אליה בחזרה את גבו.

'כאן אנחנו מדברים באדישות. מג זה שם חיבה. מרגרט.' דבריו של צ'רלס וולאס התערבלו במוחה שלה והכאיבו לה, עד שהחליטה לדבוק בתוכניתה המסוכנת כל כך. אם היא הקשיבה אז, בהרצאה, היא תוכל לעשות את זה. אם היא תוכל לדעת בפירוש ממה זה מורכב, היא תוכל לעולל לו דברים גופניים. הרי המוח לא מסוגל להיעתר ממקומו. אך האם זה הדבר שמג היא בעלתו בלבד?

היא החליטה לנסות. באיטיות היא התגנבה את מאחורי המכונה דמוית האדם שגעשה ושצפה על מנת לקבוע את קצב העולם. הרעיון שבו תעמוד מאחורי המוח גרם לה קצת נחת, למרות שלא הייתה מופתעת אם אין בו טיפת היגיון. הרי למוח הזה אין גוף - כלומר אין לו עיניים. וכנראה חלק במוח המתפתח שלו שולט בראייה של צ'רלס וולאס, אך בינתיים הוא לא ראה אותה. היא החליטה לא להתמהמה. לאחר מכן שלפה מראה קטנה מכיס במכנסיה. זו הייתה הפתעה עבורה: כנראה אחת הגבירות בנות האלמוות דחפו את המראה פנימה.

היא תהתה האם היא אמורה לעשות.... המחשבה על כך עוררה בה גועל רב, אך היא נשכה את שפתה. מבט מהיר ברכיכה העלים כל קמצוץ רחמים ששכן בתוכה. היצור הזה התאכזר אל אחיה. היצור הזה משעבד את כולם רק למען הנאתו הפרטית... הזעם כילה אותה, והיא שלפה את פנסה הפרטי מכיסה. מאז שהבינה שהיא יוצאת מביתה בלילה החליטה לקחת אותו - ובאותו הרגע שמחה על כך.

היא הרימה את הפנס בידה האחת וכיוונה אותו כך שישבר על זכוכית המראה שבידה השנייה. קרן האור פגעה ברוח הרטוב שהרכיב את המוח. לפי ההרצאות שקיבלה בתיכון בו למדה, המוח יכול להרגיש כאב בכל מקום שהוא, אך אם המוח סופג פגיעה הוא לא יחוש דבר. היא הסתמכה על הפרט, כשעשתה מה שעשתה, קיוותה שלמרות שונותו של הזה הוא עדיין אותה רכיכה שנמצאת כמעט בתוך כל גולגלת קיימת. כך, אולי יגברו סיכוייה להצליח...

חור זעיר נוצר בקרום. ספקות צפו מעלה בתוך מוחה שלה. 'האם היא בכלל חותכת במקום הנכון? איפה בכלל נמצא האזור הזה?' היא נשכה את שפתה ונתנה לחור להמשיך לגדול, בעודה סוקרת את המוח בעין כללית, מנסה למצוא את האזור המיוחד שהיא מחפשת. 'נראה,' תהתה, 'הוא אמור להיות גדול מאוד, ובולט. כמו... סוג של גידול, הלא כן? היכן הוא יכול להיות...?' עוד לפני שסיימה את המחשבה, היא הבחינה בו. החלק היה גדול כל כך, עד שמג תהתה כיצד לא הבחינה בו לפני כן.

הבעיה הייתה המיקום שלו: הוא היה בדיוק שם - במקום האחרון שמג ייחלה שיהיה בו. אך הגורל אוהב לשחק בה תעתועים; צ'רלס וולאס ישב ולטש מבט באותו חתיכה בדיוק, שהייתה, בעצם, גוש גדול שיצא ממרכז קדמת המוח. להפתעתה, צפו בו כל מני דברים ומראות. מג קיוותה שלא תתהפנט מהם כמו אחיה, והחלה להתקדם בחשש. אומנם זה היה המקום בו אחיה יבחין בה ואתו המוח אך... יש אפשרות טובה יותר?

"מה את עושה, מרגרט?" חקר צ'רלס וולאס, "אני מקווה בשבילך שאת לא מתכוונת להסב הטרדה לזה היקר שלנו..."
"לא," היא ענתה בציניות, "מה פתאום. אני רק עושה כמה דברים קטנים והולכת -"

"כן, אחות יקרה. על פזיזותך מעוררת החמלה שמעתי וראיתי ממך יותר מדי. הייתי רוצה עכשיו לראות במו עיניי כיצד את מצליחה, סוף סוף, להבין מה טוב לך. אל תאכזבי אותי, אחות יקרה." לאחר נאומו המרגש צ'רלס התיישב על אותה חתיכה כמו ברכושניות, וחיוך ממזרי עלה על פניו: "אם תרצי להתגרות במזלך, את יכולה גם להילחם בי, אם ליבך חושק בכך."

"חושק בכך?" היא קראה בכעס. זה היה אותו משפט ששנאה כל כך... אותו משפט שאמרו לה אלפי ילדים לפני שנגררו יחד איתה לתגרה אלימה נוספת. היא לא ידעה מה לחשוב... האם היא אמורה להילחם באחיה, או שמה להניח לו? בזמן התחבטותה גם היצור הרירי שמאחוריה לא הפסיק לנסות להשליט סדר בקצב שבה, והיא המשיכה לנסות ולהתנגד לו. המחזה היה מאוד מתיש.

"אני רוצה לראות מה אחותי שווה," עקץ צ'רלס וולאס, "גם ציונים גרועים, גם חלשה." הוא צקצק בלשונו, "מה יצא ממך, מרגרט מארי?"

'את זה,' ידעה מג פתאום, 'הוא לא היה אומר בחיים.' היא קמה, התעלמה מאותה מפלצת שנראתה כמו אחיה, וכיוונה את המראה את נקודה כלשהי בעיסה מאחורי גבו. הוא נעמד במהירות לגונן עליה. "לא!" צעק, "לא אתן לך לפגוע בזה."
"אז מה תיתן לי?" העירה בציניות, "לעמוד ולא לזוז? לנשום?"

"בדיוק," הוא ענה ביהירות, "תעשי רק את מה שאמרת."

"אתה חושב ככה," היא פקפקה, "אז תראה שלא. אתה לא אחי, ואתה לא דומה לו. כשצ'רלס וולאס יחזור אחבק אותו, אך אתה לא צ'רלס וולאס. האמת, אני בכלל לא יודעת מי אתה."

"וטוב שכך," הוא חייך בגאווה, "כי אם היית יודעת היית מתכווצת לכדור קצת ביכרתי המוח הפצפון שלך."

המוח שלה היה אצלה נקודה חלשה, שכמו היה אצלה פגע. אם המוח שלה היה חכם, אולי היא לא הייתה נכשלת בכל המקצועות. היא נתנה באדם מבט פגוע ואז התאפסה, והביטה בו באדישות. "צא מכאן."

"לצאת?" הוא חייך בלגלוג, "למה את חושבת שאני אצא?"

"אי יודעת שתצא. תסתכל לי בעיניים, ותגיד לי למה לך להישאר כאן." היא לא ידעה מאין הביטחון שלה צץ, אך אותן עיניים כחולות קרות שלא היו שייכות לאחיה לא נצרו בה שום תחושת בלבול, אפילו לא ספק לכך. היא הצביעה באצבעה על היציאה, ושמה לב שאחיה מקשיב לה, כמו השתלט מעט על הרוח שחדרה לתוכו. הוא הביט בה במבט אמיץ ויצא מן החדר, בעוד מג ממהרת לנעול אחריו. מיד לאחר מכן חוזר אותו זיק מרושע פנימה, וצ'רלס זועק ומאיים. מג שומעת את רטינותיו במעומעם דרך הקירות העבים, אך היא מחייכת לעצמה ברוגע בעוד הוא מתרחק במטרה 'לקרוא לתגבורת'.

"אז," מלמלה לעצמה בשקט, "מי גיבור גדול עכשיו?" המוח לא ידע לדבר, אך אם כן, היא הייתה משוכנעת שהיה עונה 'אני'.

היא נגשה אל אותה פינה גדולה והחלה לקדוח בה חור בעזרת קרן השמש. הבקע גדל, ומג שלחה יש בעדינות כדי להגדיל אותו. לפתע הבינה מה היא עושה, נזכרה בקוצר הזמן שלה, והחלה לקרוע נתחים גדולים ורוטטים מן המוח. 'כל נתח בטח מונה על אדם אחר,' חשבה בסיפוק, 'עכשיו כל אלה בוודאי יבואו לעזור לי.' חתכים נוספים הוסרו מן היצור הגדול והרירי, אך נותרה עבודה רבה. היא הבחינה בקבוצת אנשים בהולה שמיהרה אל המבנה בו נמצאה. היא החלה למהר בעבודתה. בעודה נושכת את שפתיה, חייכה בהקלה בעוד הקבוצה, שמלפני כמה דקות נראתה נחושה, הביטו זה בזה בבלבול ולאחר מכן התחבקו. אך מיד אחריהם יצאה מן המרכזי המרכזי לביון קבוצה נוספת, שלא נראה שהמצב משפיע על חבריה. נותרו שכבות רבות, ומג המשיכה לתלוש מהן במרץ. קולות מחאה חלושים הושמעו מן היצור הרירי שהבחין בעבודה שנעשית בו בדרך פלא, אך לא הייתה לו דרך לגונן על עצמו כל עוד החדר נעול, חוץ מניסיונותיו הקצביים. ובקשר אליהם - מג החלה להיחלש.

"תני, להיכנס... תני להיכנס. תני להיכנס!" נשמעה צעקתו החלושה של צ'רלס וולאס בעודו מכה על זכוכית הכניסה באגרופיו הזעירים. מג חייכה בעודה מנידה בראשה לשלילה. היא המשיכה לקרוע שכבות.

הגוש הגדול הוסר כמעט לגמרי. רוב האנשים שעמדו בחוץ החלו להתחבק ולצעוק בשמחה בעוד המוח מגביר את מאמציו להשתלט על מג. מג נשכה את שפתיה בעוד אגלי זיעה זולגים במורד לחייה. אך המוח היה חזק יותר, והסחות הדעת הרבות שנקרו במוחה של מג ללא הפסק לא תרמו כל כך, כמו שמג חשבה. היא כמעט התייאשה, אך אז נזכרה באביה. איך הוא הביט בה, כמה דקות לפני שעזבה. זו הייתה גאווה – למרות שלא ראה אותה כל כך הרבה זמן הוא לא פקפק לרגע בהצלחתה. וקלווין, שנישק אותה. איך היא תוכל לעשות להם את זה? איך היא תוכל להראות להם שהנה, למרות שהאמינו בה היא נכשלה?

וצ'רלס וולאס, כמובן. איך מג תוכל להשאירו נתון לחסדי זה? כשהוא הביט בה, אז, היה מובן מאליו שהוא ציפה לגיבוי ממנה במקרה שתוכניתו תיכשל. ואין ספק בכך – התוכנית של אחיה הקטן ירדה לטמיון.

בתקווה מחודשת היא התעלמה ממחאותיו וניסיונותיו של מוח להשתלט עליה. היא שמה לב בפעם הראשונה לנואשות שבניסיונותיו; והבינה שמה שחשבה קודם לא נכון. הכל פה טעות, אשליה. המוח לא יותר חזק ממנה – היא יותר חזקה ממנו.

נראה שכאשר הבינה את המפתח, ניסיונות המוח החלו להיטשטש עד שנעלמו, ומג המשיכה לקרוע ממנו שכבות. הוא היה גדול כל כך, וידיה היו חלקלקות כל כך ממיציו; אך היא ידעה שרק להסיר ממנו את אותו גוש נורא יפתור את משימתה. לאחר מכן... לאחר מכן יש לגדר את הבניין הזה ולשרוף אותו, או לעשות משהו בסגנון הזה – משהו שישמיד את אותו דבר נורא שהטיל את מרותו על הכוכב קמסוץ אף על התנגדות תושביו.

אך לפני שהספיקה מג לשקוע בתהיותיה יותר לעומק, פיצוץ הרעיד את כל הבניין. מג, שהפד בער בקרבה, מיהרה להימלט משם, וחזרה עם המוני אנשים פנימה – נראה כי לא נותר אחד אשר עדיין נשלט. צ'רלס וולאס נצמד לרגלה בחשש ומלמל מלמולי חרדה.

אך המוח כבר לא היה שם – הוא נעלם כליל. על הקיר נכתבו רק מילים ספורות: "עוד תשמעו ממני".

מג נשכה את שפתיה. היא עדיין לא הביסה את הזה, את אותו צל נורא ששלט בכוכבים רבים. אך זו כנראה הייתה הליבה שלו, כאן, בכוכב קמסוץ. 'הו, כמה חבל שלא הצלחתי,' חשבה מג ביגון, אך אז התקשחה: 'הצלחתי פעם אחת, ואני אצליח שוב. אני רק צריכה לזכור שאני יותר חזקה ממנו. ואם אתה שומע אותי, מוח, אתה תראה שאתה עוד תובס.'
'הו, אני שומע,' היא שמעה פתאום קריאה מרוחקת, 'אך בינתיים את אפילו לא יודעת היכן לחפש...'