כוכבים בשחר

אז... קדימה, תהנו!

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

שם הפאנפיק: כוכבים בשחר.

שם הכותב: מאיה.

דירוג: pg13.

שיפ: הרמיוני\צ'ארלי.

ז'אנר: רומנטית מרומזת בחלק הראשון, ממומשת בשני.

ויתור זכויות לג'יי. קיי. רולינג.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הרמיוני התיישבה על הנדנדה בחצר בית משפחת וויזלי. היא הותקנה שם רק לאחרונה, אך כבר הספיקה לצבור שריטות וחבלות שנגרמו עם כל פעם שהתיישבו עליה. הרמיוני אהבה אותה מכיוון שהשקיפה לשדה הגדול שלבלב באותה התקופה בסביבות המחילה. גשם קל טפטף, אך הרמיוני לא התייחסה אליו מכיוון שגגון עץ קטן, שארתור וויזלי קנה בלונדון המוגלגית, גונן עליה.

היא אהבה לשבת על הנדנדה בשעות בין הערביים. השמש שקעה כמעט לגמרי וכוכבים מעטים החלו לבצבץ בין שכבות העלטה שבשמיים, מנקדים את האינדיגו העמוק בניצנוצים כסופים. בשעה הזו השיבולים שבשדה התנופפו מאוושת הרוח הקלה והאורות בבתים שבעיירה הקרובה - שנראתה כמו נקודות זעירות של זהב מבעד לחלונות הבתים האפרוריים - החלו להיכבות כמו מסמנים לילדים: "זה הזמן ללכת לישון."

המראה הכולל גרם להרמיוני שלווה עמוקה. הוא היה אחת הסיבות שלא הסכימה לעזוב את המחילה עדיין - למרות כל בקשותיו של רון. היא הטילה ספק בכך שתמצא מקום נוסף בוא תצליח להירגע כל כך.

מחשבותיה נשאו אותה הלאה, והיא החלה לתהות בנוגע לרון: האם תענה לו ותסכים שיעברו לגור במקום אחר, למען הפרטיות? הוא יכול להיפגע מאוד אם תסרב. מצד שני, היא לא יכלה להיפרד מן המקום הזה... בנוסף עם כל הלחצים שתקפו אותה במשך היום - היא תמיד הייתה אישה היסטרית - היא לא חשבה שתצליח לשרוד את השגרה.

באותו הרגע היא קפצה במקומה. יד גדולה נגעה בכתפה בעדינות, והיא התנערה במחשבותיה באחת. פניה הסמיקו מההלם הרגעי, אך כשזה נעלם היא הביטה בו בזעף.

צ'ארלי חייך חיוך קטן, "הו, סליחה שהבהלתי אותך. ירוק-להבה בשמלת מיני?"

הרמיוני הביטה בצ'ארלי בבלבול וצחקקה לנוכח דבריו, אך הוא רק משך בכתפיו. "את כתום-גחלת זה מרגיע."

"אז אני לא דרקון," הרמיוני הפנתה ממנו את פניה. היא קיוותה שלא יגיעו להפריע לה לצפות בנוף בשעה הזו: הקסם כמעט נגמר. אם צ'ארלי לא ילך בקרוב, היא לא תוכל למצות את הרגיעה שחשקה בה כל היום...

"אני מתנצל. אני פשוט מורגל לעבוד עם דרקונים, ולפעמים אני שוכח מי נמצא מולי." צ'ארלי אמר בפיוס.

הרמיוני הסבה אליו את מבטה וחייכה. בכל זאת, חשבה לעצמה, לרכז את כעסה כלפיו זה לא הגון מבחינתו. הוא בסך הכל יצא החוצה כדי להגיד לה שלום...

"אני מבין שאת צופה בכוכבים," צ'ארלי התיישב לידה, כשחיוך מסופק עליו פניו. "את מכירה אותם?"

הרמיוני הסמיקה מעט כאשר הנידה בראשה לשלילה.

"שם, את רואה? זו הדובה הגדולה." צ'ארלי החווה אל עבר קבוצת כוכבים מרוחקת.

"למה קראו לה כך?" הרמיוני הרגישה מוזר: שיחות על הכוכבים שבשמיים נהגה לעשות עם אביה, אך לאחר שביטלה את קסם הזיכרון גילתה כי ישנם דברים רבים שהוריה שכחו לעד, וכי כנראה שאביה לא יוכל לשבת איתה ולשוחח עימה על תיאוריות שפיתח, על העולם והחיים שעל גלקסיות אחרות, לפי טענתו.

"אם את רוצה נאומים," משך צ'ארלי בכתפיו, "תבקשי מפרסי. אני רגיל לעבוד עם דרקונים. איתם, אין דיבורים, אלא רק מעשים. אחרת הם לא יראו אותך כגורם מאיים."

"אז אתה יודע לנאום," צחקה הרמיוני, ובמהרה צ'ארלי הצטרף לצחוקה. כדקות ארוכות השניים צחקו, עד שהרמיוני הבחינה בכך שהשמש שקעה כמעט לגמרי. עצב עלה על פניה והיא הביטה במבט נוגה אל האופק. "לפעמים," אמרה חלושות, "הייתי רוצה שהשעה הזו לא תיגמר לעולם."

צ'ארלי הניח יד מנחמת על זרועה, "לכן תמיד את כאן. זה בסדר, אני מבין אותך לגמרי."

"מבין אותי?" הופתעה הרמיוני. היא הרימה מבט אל פניו של אחיו של בעלה.

צ'ארלי הנהן, "אני, אישית, מאוד אוהב את הזריחה. כשאני עובד עם הדרקונים אני צופה בה לעיתים קרובות. יש בה מן... שלווה. כאילו היא משדרת לי: עכשיו זה יום חדש, הכל בסדר."

הרמיוני הביטה בו בהפתעה, "אבל בשביל הזריחה אתה צריך לקום ממש מוקדם. בין הערביים זו שעה... נוחה. כולם ערים בשעה הזו."

"לא תמיד," משך צ'ארלי בכתפיו ואז חיוך קטן עלה על פניו. ליבה של הרמיוני נצבט מעט: זה היה החיוך שאפיין את אחיו הקטנים, פרד וג'ורג'.

"מה קרה...?" היא הביטה בו בתהיה.

"בואי נתערב." חייך צ'ארלי, "אני אעיר אותך מחר בבוקר, ואז נראה איזו שעה את יותר אוהבת."

ידו החליקה על שיערה של הרמיוני, בעודה צופה בענני היום האחרונים שנמוגים באופק. היא חייכה לעצמה בסיפוק, למרות שידה נשלחה לאחוז בידו במחאה.

"מה קרה?" הוא הסתובב אליה בבלבול.

"לא מוקדם משבע בבוקר," ענתה.

"אם את רוצה לראות זריחה," חייך צ'ארלי חיוך רחב, "תצטרכי לקום בחמש. תהיי מוכנה, ולכי לישון מוקדם."

באותו לילה, מצאה הרמיוני עצמה נרדמת כמו הילדים במיטתה שלה ושל רון: תמימה ומאושרת כמותם, אך גם מעורערת ולא בטוחה, משום מה, שהחלטתה להתחתן עם רון היו נכונות כל כך כפי שחשבה. היא שמחה שנרדמה לפני שבעלה נכנס לחדר.

~*~

הרמיוני התעוררה מעצמה כשעוד החושך שלט מחוץ לחלון שבחדרה. רון נחר חלושות לצידה, והרמיוני התרחקה ממנו מעט על מנת להתיישב על המיטה. מכיוון שנרדמה מוקדם כל כך, שעונה הפנימי העיר אותה לאחר ששעות השינה שדרש סופקו. היא קמה ושפשפה את עיניה בעודה מביטה בשעון מוגלגי שנתלה על הקיר בחדר. אומנם רון לא ידע לקרוא שעון, אך ארתור ידע שהרמיוני תעשה בו שימוש.

השעה הייתה ארבע בבוקר. היא נזכרה בכך שצ'ארלי הבטיח שיעיר אותה בחמש, וחיוך משועשע עלה על פניה כשהבינה שהתעוררה עדיין לפני שהמורגל לשעות מוקדמות כמו זו התעורר.

בשקט היא צעדה אל מחוץ לחדר השינה, נזהרת שלא להעיר את רון, וכשיצאה למסדרון נאנחה בהקלה. החשש שבעלה יתעורר מילא אותה כשיצאה מהחדר על קצות אצבעותיה, והיא אפילו לא הצליחה להבין מדוע.

בעודה מתרחקת מהחדר החליטה ללכת ולשבת בסלון; מקום בו סביר להניח כי לא תעיר את הישנים בחדריהם. היא יצאה אל הסלון והתיישבה על הספה, מדליקה טלוויזיה מוגלגית וצופה בפתיחת קומדיה רומנטית שהחלה בשידורה לפני דקות ספורות.

הסרט היה מעניין: הרבה בגידות וחיזורים, ללא דקה של שקט. הרמיוני התעטפה בשמיכה שנחה על הספה, מתחבאת מצינת הבוקר, עד ששמעה קול תסיסה מכיוון המטבח. בחשש מה היא קמה ממקומה וצעדה בדממה, רגליה היחפות לא משמיעות רחש על פני השטיח, עד שנעמדה לפני הדלת הסגורה למטבח. היא שלפה את שרביטה מכיסה ביד רועדת, ופתחה את הדלת באיטיות.

"הו, הבהלת אותי, הרמיוני. אך אני מניח שזה טוב, כי ככה אני לא אצטרך להעיר אותך מאוחר יותר."

הרמיוני מיהרה לדחוף את השרביט אל תוך כיס הנמנמת שלה, וחייכה אל צ'ארלי חיוך תמים, "החלטתי לעשות לך הפתעה."

"אני בטוח," חייך אליה צ'ארלי, "כי שימי לב, השחר מתחיל לעלות."

במחוות שרביט קלה הרחש על הכיריים פסק, והרמיוני הבחינה בתבשיל שצ'ארלי כיסה במכסה. "מה זה?" שאלה.

"זה?" חייך צ'ארלי, "שיערתי שתהיי רעבה לאחר שקמת כל כך מוקדם, ופספסת את ארוחת הערב."

"פספסתי?" מאורעות אתמול נראו להרמיוני מטושטשים, וארוחת הערב לא עמדה בראש מעייניה אמש. בעודה חושבת על הדבר, רעב החל להתגנב לבטנה. "הא, נכון... תודה."

צ'ארלי אחז בידה והוביל אותה אחריו אל החצר, אל הנדנדה. החושך שלט בסביבה, אך צ'ארלי חייך בעודו מתיישב על העץ הצונן וטופח על המקום שלצידו, מחווה להרמיוני לשבת.

"אני לא כלב," נזפה בו הרמיוני בשעשוע, "יכולת פשוט להגיד, בואי שבי."

"אני יודע," חייך צ'ארלי, "אך אני מעדיף לנהוג עם אנשים בדרך הנוחה לי."

הרמיוני הסמיקה מעט, והשפילה מבטה אל הרצפה. לכמה שניות צ'ארלי לא אמר דבר, עד שלפתע ניער אותה בעדינות. "מהר! הסתכלי! הזריחה מתחילה!"

השמש בקעה מבין העננים אל השמיים, שבסביבתה החלו מיד להתבהר. עננים זעירים, שנראו כמו חבלים דקיקים של ערפל, החלו בהינשאותם לכיוונים רנדומליים על גבי הרוח, וחמימות החלה להפיג את הצינה שחשה הרמיוני בגבה. למרות חולשתן, הקרניים החזירו את הסומק לפניה של הרמיוני, ועד כמה שניסתה להיאחז בשאריות החושך שמסביב (בשונה מהשגרה - בדרך כלל הייתה מקווה שהחושך הזה לא יגיע לעולם ושהאור יישאר) לא יכלה להכחיש את היופי שבתכלת המשתלט על האינדיגו שבשמיים, את הוורוד התמים אשר דמה עבור הרמיוני לעור תינוק רך, אשר צובע את השמיים באיזור השמש. ידה החליקו מבלי משים אל ידו של צ'ארלי וראשה נשמט על כתפו. לראשונה שמה לב שהעייפות חזרה אליה, ועיניה נעצמות באיטיות.

אך אז צ'ארלי ניער אותה קלות, "היי, הרמיוני! את תפספסי את כל היופי!"

"הוא לא... נגמר כבר?" מלמלה בקול מנומנם.

"השמש היא לא הדבר העיקרי שבזכותו אני אוהב את השעה הזו. שימי לי, היופי הוא מש שקורה אחרי הזריחה."

הרמיוני פקחה את עיניה בקושי רב, אך מהעייפות הן נעצמו מחדש.

צ'ארלי נאנח, "טוב," מלמל, "כנראה שלא לכולם קל לקום מוקדם כל כך. אך כל עוד לא תירדמי, תוכלי לשמוע."

"לשמוע מה?" התכוונה הרמיוני להגיד, אך נקטעה על ידי שטף צלילים ששטפו אל תוך אזניה.

אלה היו ציפורים, היא הייתה בטוחה. אל הציפורים התלוו קולות חיות הבר שחיו בשדה הקרוב, הצרצרים שפקדו את המקום בלילות ועדיין לא נעלמו, חיות בית אשר מתעוררות יום יום בזריחה. המחזה נעם לאוזניה של הרמיוני יותר מכל; הוריה לקחו אותה לאופרות ולמחזות רבים, על מנת ללמדה את התרבות, אך אף כלי נגינה לא הצליח להפיק מתוכו צליל כה יפה. הרמיוני פקחה את עיניה בערנות מחודשת, נחושה לראות את הדברים אשר שמעה.

צ'ארלי חייך אליה בסיפוק, "ידעתי שזה יעבוד," מלמל, "תמיד אתן קמות אחרי שאתן שומעות את הצ -" אך אז הוא שם לב שהרמיוני לא שומעת אותו, והשתתק, חיוך קטן ועקום על פניו.

הרמיוני תרה אחר מקורות הצלילים. היא שמעה אותם עדיין בכל מקום, אך יוצריהם לא נראו לעין. היה נדמה לה שראתה תזוזות בין הענפים בחורשה הקרובה, ושקולות חיות הבית נשמעו מהבתים הקרובים, אך חוץ מכך לא ידעה דבר. היא לא הצליחה להבין מדוע צ'ארלי רצה שעיניה ישארו פתוחות קודם לכן, הרי אין מה לראות...

אך נראה כי צ'ארלי הקדים אותה. "אני תמיד שוכח שאני לא עם הדרקונים שלי," נאנח, "שם, במקום בו אני שומר עליהם, החיות פוצחות בכמו ריקוד גדול... ציפורים מתמתחות במעוף מהירות וזחרורי כנף בשמיים הבהירים; חיוך הבר מתרוצצות על הקרקע ומנסות ללא הועיל לתפוס אותן, הדרקונים מהמהמים בשקט יחד עם כולם, בעודם נושאים מבטם מעלה; צרצרים נעלמים בעשב הגבוה. ואני רק מזמזם מנגינה שחשבתי ששכחתי מזמן, רק כדי להצטרף לכולם..."

הרמיוני הביטה בצ'ארלי בהפתעה. היא לא ציפתה לתגובה שכזו, לפלאים שכאלה במקום הנידח בו עבד. המחשבה על מחול בו פוצחות כל החיות נראתה לה בלתי אפשרית, אלא אם כן משתמשים בלחש "אימפריוס", כמובן. אך המחשבה על מחול טבעי שכזה גרמה לליבה לצהול בתוכה.

"זה... מדהים," לחשה.

"אני יודע," משך צ'ארלי בכתפיו, "אני רואה את המחזה המופלא הזה כמעט מדי יום."

הרמיוני הביטה בו ארוכות, ולאחר כמה שניות צ'ארלי החל להביט בה בחזרה. הם התקרבו והתקרבו, אך פתאום הרמיוני התרחקה ממנו. "אסור לי," לחש קול בראשה. היא נשאה אל צ'ארלי מבט עיקש והוא רק חייך, והרמיוני לא ידעה מהן מחשבותיו. אם נפגע ואם לא, חזותו נותרה אדישה לחלוטין.

היא הביטה בו שוב. הוא חייך אליה, בעודו ממשיך להאזין למנגינה המופלאה, ומחשבה אחרונה גמלה החלטה בליבה: אומנם גם רון תתחתן ותקים משפחה, אך צ'ארלי תמיד יוכל... היא הייתה חייבת לשאול.

היא שקלה את מילותיה בזהירות. "תוכל, אה... צ'ארלי..."

"מה אוכל? אעשה זאת ברצון."

"תוכל בבקשה... פעם אחת... לצלם לי את המחזה המיוחד שאתה מתאר? שאוכל גם אני, לשבת ולצפות בסרט הזה ולהירגע?"

צ'ארלי הביט בה לרגע, ואז אמר: "מחזה הזריחה הוא הסוד שלי עם הטבע, הרמיוני. אך אוכל לחלוק אות איתך."

~*~

~ אפילוג, כעבור כתשע עשרה שנים ~

"אמא," פנתה אל הרמיוני ביתה, רוז, ביתה הבוגרת, "מה את עושה?"

הרמיוני רבה לפני כמספר דקות עם בעלה, רון וויזלי. בעודה מתווכחת עימו בלהט צפו ועלו בזכרונה אותו שחר קסום עם צ'ארלי, וזכר חיוכו העדין. רגשותיה כלפיו התעצמו עם השנים, למרבה יגונה, ובכל פעם שאכזב אותה בעלה שבה וחשבה מחשבה בלתי רצונית על החיים לצד צ'ארלי וויזלי. האם הכל היה טוב יותר? האם הייתה מאושרת יותר? נגעלת מעצמה, תמיד הייתה מתנערת ומתמקדת בנקודות האור בחייה, הלא הם שני ילדיה; אך דחף בלתי רצוני היה שולח אותה בכל פעם לצפות בסרט ישן, ששמרה במגירה בארונה...

היא התנערה בעודה צופה במחזה האהוב, שטלטל את ליבה בכל פעם מחדש, והסתובבה אל ביתה. הסרט פסק מלהתנגן בעוד הרמיוני עוצרת אותו, והבחינה במבטה התמוהה של ביתה. "מה את עושה, אמא?" חזרה על שאלתה.

"זו מתנה מחבר קרוב," הסבירה הרמיוני בקול שקט, "חבר קרוב מאוד."

רוז התקרבה אל אימה, "ומהי?" שאלה.

"סרט," ענתה הרמיוני, "שמדגיש, שלא משנה מה יקרה, תמיד תוכלי למצוא את הטבע ולהתחבר אליו. בואי, רוזי, ראי איתי את הסרט. כשחברי חלק איתי את המחזה ידע שיסב לי אושר, ועכשיו אני רוצה להחדיר מהאושר הזה גם אלייך."

רוז התקדמה אל עבר אימה והתיישבה בחיקה, בעוד השתיים ממשיכות להביט בציפורים אשר חגות במחול מתיחות בשמיים, בחיות הבר המנסות לתפוס את טרפן המעופף ולא מצליחות, בצרצרים הנעלמים בדשא הגבוה, ובדרקונים המהמהמים ומשתוקקים להצטרף למהומה... הרמיוני התמקדה דווקא בדברים אחרים.

למרות שרוז לא שמעה את הפרט האחרון במנגינת הטבע, הרמיוני הצליחה לשמוע מנגינה שקטה, לא מוכרת, שמתנגנת על ידי זמזום שזמזם אדם היקר לליבה מאוד.

		הפרק הבא