הרגשתה של פטוניה

בכיתי. בכיתי. ועוד פעם, בכיתי.
למה היא הייתה צריכה לצאת כזאת מיוחדת?! למה היא הייתה צריכה לצאת כזאת..
כזאת..
מושלמת?!
אני לא מבינה, פשוט לא מבינה. איך זה שרק היא יצאה כזאת! איך?!
היא חתיכת מופרעת! חתיכת מעצבנת וחתיכת...
"היי" היא אמרה אליי בקול הרך שלה וחייכה בעודה נשענת על משקוף הדלת
"עופי מפה חתיכת..."
היא נעלבה.
"נו.. סליחה.. לא התכוונתי לפגוע בך."
היא הרימה את ראשה בעיניים נוצצות
"אני אחות טובה?" היא שאלה
"כן. את אחות טובה"
לא! היא לא אחות טובה! אחות טובה הייתה מסרבת ללכת כדי שהאחות השנייה לא תיפגע!!!!
~מותם של שני ההורים, והגעתו של הארי אל ביתם~
"לא! לא ורנון! אין להם שום זכות לתקוע אותו איתנו! מספיק סבלתי מאחותי ה...מופרעת הזאת!"
בתוך תוכי, ידעתי שהכל קנאה, שהיא כן אחות מושלמת, שכולם אוהבים אותה, אפילו אני. ידעתי שאפילו אני יאהב את הארי-אבל אני רק שונאת אותו. בגללה.
קוסם. יופי. זה מה שחסר לי-הילד שלה!
טוב, אני מודה, אני אוהבת את הארי. הוא חמוד ונחמד לכולם, אבל הוא הבן שלה!!! הוא צריך לדעת שבגלל ששנאתי אותה למרות שאהבתי אותה אני צריכה גם לשנוא אותו אפילו שאני אוהבת אותו!
אוף! זה כל כך מסובך...