אהבה נכזבת

פרק 1 – לג'יני לא אכפת.

"היי, ג'יני!" צעק דראקו מאלפוי אל הנערה בעלת השיער האדום והארוך, שהייתה שקועה באותו הזמן בספר עב כרס.
ג'יני התעלמה המקריאה, יודעת שצפויה לה עוד קריאה שכזו. היא הכירה טוב מידי את דראקו.
"ג'יני!"
היא הרימה את ראשה באיטיות, מצמצמת את עיניה מראש ומכינה מבט חודר וזועף. הנער בעל הקול החזק והמלגלג לא נמצא שם. היא הרגישה כמו אידיוטית.
"אני כאן, ג'ינג'ית." הוא צץ משום מקום, לעג קליל נמהל בגיחוכו.
שיערו הבהיר מאוד היה חלק ומבריק. עורו היה נקי, כמעט זוהר, ועיניו האפורות נצצו באור הנרות המרחפים מעל האולם הגדול.
"מה אתה רוצה, מאלפוי?" היא הדגישה את שמו בלעג, מנסה לדבר בבוז הרב ביותר שהצליחה לגייס.
היא שנאה את השם ההוא- מאלפוי. הוא שגרם לה לעצור את הקשר הטוב ביותר לפני הארי.
הוא התקרב אליה, מספיק בשביל להתיישב לידה. מספיק בשביל שתוכל להזכיר לעצמה לשמור על מרחק בטוח מעיניו המהפנטות.
דראקו בהה בה.
לג'יני לא היה אכפת; היא דווקא נהנתה מזה. היא ריתקה את עיניה אל הספר בעקשנות, מתעלמת בכוונה מעצם העובדה שהוא זמזם, דבר שנוא עליה מאוד.
אבל פתאום כבר לא היה לה אכפת.
דראקו החל לעשות הכול בכדי להפנות את תשומת לבה אליו. היא התעלמה.
אחרי כמה ניסיונות מצידו והתעלמות מכוונת מצידה, היא טרחה להפנות אליו את תשומת ליבה, דואגת להבהיר לו עד כמה הוא מפריע לה כרגע.
"אם יש לך משהו לומר לי, פשוט תאמר את זה." היא אמרה בנחת, ממשיכה לרפרף בספר. רק לא להביט בעיניו.
"מה את מרגישה כלפי?" הוא שאל בלחישה. היא לא הצליחה להבחין אם יש בקולו פחד או גאווה, נחת או מתח.
ג'יני שתקה.
"ספרי לי." זו לא היתה בקשה, שאלה, תחינה או כל דבר מסוג זה; זה היה ציווי.
היא הפנתה אליו עיניים בוערות, לא מרשה שאיש יאמר לה מה לעשות. במיוחד לא הוא. "אתה חולה." היא אמרה, סוגרת את הספר בטריקה.
היא קמה בתנועה חדה מהכורסא והתקדמה אל דלת היציאה.
דראקו עצר אותה. "אני צריך לדעת את זה. איך את מרגישה כלפי?!" דרש, כתמים אדומים מכוערים פורחים בלחייו.
ג'יני חייכה חיוך שלו. "לא אכפת לי."
הוא לא וויתר. "ספרי לי, עכשיו."
"טוב, אני.." היא החלה ללחוש לו.
"כן?" שאל, נרגש.
"אני חושבת שאתה אגואיסט ושחצן!" קראה ג'יני, דורכת בכוח על כף רגלו. היא הסתלקה משם מיד. היא שמעה מאחוריה את דראקו הנאנק צועק, "חכי!", אבל לג'יני לא היה אכפת.

היא עלתה במהירות במעלה המדרגות המסתובבות, שומעת את צעדיו של דראקו קרוב מאחוריה. הוא לא וויתר.
"נו, ג'יני, חכי רגע!" הוא צעק בכעס לעברה.
"רד ממני, מאלפוי." היא צרחה בחזרה, ממשיכה לרוץ לחדר המועדון; לשם הוא לא יוכל להגיע.
ג'יני קרבה במהירות אל האישה השמנה, ממלמלת את הסיסמא ונכנסת פנימה ללא שהיות, והדלת נסגרת אחריה בטריקה.
דראקו בהה בתמונה, מאוכזב.
כמה תלמידי שנה שניה מרייבנקלו ציחקקו; הוא נעץ בהם מבט מאיים והם הסתלקו משם מיד.

"אני אומר לך, הרמיוני, אני אמרתי לפרופסור שדובי ניקה בטעות את השיעורי בית שלי והיא -"
"נו, באמת, רונאלד -"
הוא עצר לפתע, נועץ מבט בדראקו המובך, שעמד והביט באומללות באישה השמנה.
"זו בטח שוב ג'יני.." מלמלה הרמיוני תוך התעלמות מוחלטת מהנער הסלית'ריני, ממלמלת את הסיסמא וזוחלת פנימה.
רון צחק. "לזאת לא אכפת מכלום."

וזה נכון, כי לג'יני באמת לא אכפת.

הפרק הקודם