אהבה בשדה הקרב

לא היה אדם אחד שלא נפצע במהלך הקרב.
ניצוצות אור והתנגשויות שרביטים לכל כוון הציפו את האולם הגדול ואת שאר המסדרונות בהוגוורטס.


"לונה!" נשמע קול צעקני ומתחנן בין קולות הייאוש, החרדה והפחד.


לונה הסתכלה לכול עבר, אך לא הבינה את מקורו של הקול הקורא בשמה.


"לונה!" הקול המוכר כל כך קרא שוב, והפעם הבחינה במקורו.
נוויל רץ לידה בשרביט מורם, ממלמל קללות שפגעו (בלי להחטיא) באוכלי המוות.


"שלום נוויל." אמרה בקולה הרגוע והחולמני, כאילו דבר לא קורה מסביבם.


"אני צריך לספר לך משהו." התנשף ולא הפסיק ללחום בתומכיו של וולדמורט.


"אם זה משהו רע אני אוותר," לחשה שוב באותה נימה סהרורית "אבל חדשות טובות לא יזיקו."


"לא, לא...אלו חדשות טובות."


"ובכן, מהן? שתק!" צעקה לכוונו והפילה אוכל מוות ארצה.


"זה...טוב, זה קצת קשה, פטריפיקוס טוטאלוס!," דיבר בעודו לוחם "זה רק...שאני...אני לא יכול."


"אתה יכול גם לומר לי אחר כך אם אתה רוצה-"


"לא, אולי לא תהיה לי הזדמנות."


"אז דבר, נוויל." לחשה שוב.


"בסדר...לונה, שתק!, אני...אוהב אותך."


שניהם הפסיקו להניף את שרביטם לרגע, ואז חזרו להשתמש בהם כתוצאה מהנסיבות.


"וואו." היא ענתה לו אחרי עוד כמה קללות.


"מה?"


"לא ציפיתי לחדשות כאלו."


"גם אני לא...עד עכשיו." הוא נשם נשימה ארוכה ואחז בה.
הוא הצמיד את שפתיה לשלו אחרי שנייה של התפכחות מצידה.
שערה הבהיר  והארוך של לונה גלש על מותנה שחובקה על ידו, וידיה שיחקו בשערו.
הקללות כאילו עברו דרכם, כאילו שניהם רק עוד חלק מהאוויר שלא ניתן לגעת בו.
השרביטים עוד היו בידיהם, אך שום אור מלחמה לא יצא מהם, האור היחיד שיצא היה האור בליבם
שהשתוקק להיפגש יחד עם ליבו של השני. וזה קרה. הם לא הפסיקו להתנשק ולו לרגע, אף לא
כדי לנשום, רק נישקו זה את זו בלהט, משהו שרצו לעשות כבר הרבה זמן.

שלוליות הדם מסביב לא הפריע למחשבותיהם לרחף למקום אחר,
הצעקות, הלחישות והאנקות לא הפריעו למלמולי אהבתם.
ורק לחשוב שאם היה לו את האומץ כל זה היה יכול לקרות כבר מזמן.
אבל הזמן כבר לא שינה לנוויל, ברגע שאזר אומץ הוא עמד מלכת, נותן לרגע ההוא אפשרות להיות נצחי.

החרב של 'גודריק גריפינדור' הייתה שמוטה בידו, הפכה להיות חלק בלתי נפרד ממנו,
אולי כי לא רצה לשחרר אותה או שאולי קפא על מקומו.
הוא ניתק את שפתותיהם באחת, אך לא הפסיק לאחוז בידה של לונה, ואז שחרר.

"אני צריך ללכת, יש לי נחש להרוג."


"כשתחזור," אמרה, כשלחיה סמוקות, פיכחת מאי פעם "תנשק אותי שוב?"


"תמיד." לחש לה, והלך משם.