דלעות נחושת

הפרק הזה מוקדש לסטלה נוקס, שחיכתה כל כך בסבלנות עד שהפרק הזה יהיה מוכן.

אוהבת אותך ילדה!!! ♥

תגובות ודירוגים יתקבלו בברכה!

פרק 2 - מה קורה אחרי מסיבה טובה?

אריקה התעוררה מוקדם למחרת בבוקר, וזה בלבל אותה – היא בדרך כלל ישנה עד מאוחר בשבתות, אבל היא לא הצליחה לחזור לישון. היא שרבטה פתק לבנות – 'קמתי והלכתי לאכול, נתראה אחר כך!' – יצאה מהפיג'מה ולבשה סוודר אדום ישן ורחב וג'ינס ארוך, וירדה לאולם הגדול.

בפתח האולם היא פגשה את התאומים סלמנדר, ולהפתעתה הרבה, את לורה, המורה הפרטית שלה לתורת הצמחים והחברה הכי טובה שלה מילדות, שנייה רק לרוקסן. 'היא נראית קצת עייפה,' חשבה אריקה, 'אבל שמחה ואנרגטית כרגיל' . היא החליטה להתקרב ולהצטרף לשיחה.

'אריקה! בוקר טוב, איזו הפתעה!' לורקן סלמנדר תמיד דיבר במליציות כזו, וגם לו וגם לתאומו היו משותפים כמה גינונים מיושנים שאריקה מצאה שמתאימים לו – כמו העובדה שהוא קד לה ונשק לגב ידה. אחריה עשה זאת, באותו נימוס אך בהתלהבות פחותה מעט, ליסנדר, וחזר למקומו ליד לורה, כשידו כרוכה סביב מותנה ברכושנות מה.

'היי לורקן, היי ליסנדר, היי לורה,' אריקה צחקה, ואז הבחינה בעמידה הצמודה של ליסנדר ולורה. 'באמת, לורה? גם את נפלת קורבן? את מכירה את המוניטין של הבחור שלך...' היא אמרה זאת בנימה מתבדחת, אבל למען האמת, חשש קל התגנב ללבה. ליסנדר סלמנדר היה דק וגבוה, ובניגוד לתאומו, גם בלונדיני וידוע כשובר לבבות בהוגוורטס. היא ידעה שאם לורה תצליח לתפוס אותו לאורך זמן זה יעשה לו טוב, אבל אף אחת לא הצליחה לתפוס את ליסנדר סלמנדר לאורך זמן – אפילו לא יפיפייה כמו לורה, עם השיער החום החלק שלה, עור החלב המנומש שלה, עיניה החומות הנוצצות והתנועות הגליות והפלרטטניות שלה, שרימזו שהיא מנוסה במיטה יותר מכל בת בשנה השביעית – וטובה יותר במיטה מכל בת אחרת בבית הספר.

'אריקה, את מעליבה אותי,' אמר ליסנדר תוך שהוא מעקם בצחוק את אפו. 'למה שלא אהיה נאמן, רך ודואג לזמן רב לגברת נפלאה כמו לורה?'

'כי,' אמרה לו לורה עצמה, 'אתה ידוע כפלרטטן, רודף בחורות, כמעט בוגדני, עף ממיטה למיטה ולא מתחייב לאף אחת. או אחד,' היא נשקה לו נתנה ללשונה להחליק לפיו והחוצה, והפסיקה את הנשיקה בעדינות. 'אל תדאגי, לא אני זו שאפגע. שניכנס לאכול?'

הם נכנסו לאולם ברביעייה, והבנות הובילו את הבנים לשולחן גריפינדור. לורקן התיישב ליד אריקה, ליסנדר, מצדו השני של השולחן, מולו וליד לורה, וכולם החלו לערום נקניקיות וחבית על צלחותיהם ולמרוח את הטוסטים שלהם בריבה. האוכל היה טעים, והשיחה קלחה בעליצות.

עד שהופיע הדואר.

ינשוף העצים הזהוב-חום של לורקן וליסנדר הגיע ראשון, ושמט לפניהם חבילת ממתקים ביתיים ('אמא...' חייך לורקן. 'היא דואגת שאנחנו רזים מדי, שכחה איך היא נראתה בימים שלה בהוגוורטס') ושני מכתבים עבים. ואז הגיע ינשוף שחור זעיר, ושמט חבילה עם מכתב ליד צלחתה של אריקה. הוא נראה תשוש, ואריקה נתנה לו לכרסם טוסט עם ריבה. היא פתחה את המכתב שלה, וראתה שהוא אכן, כפי שחששה, מאמה. היא החלה לקרוא, ועיניה החלו להתמלא בדמעות של כעס וגעגוע גם יחד.היא דחפה את גיליון הקלף העבה חזרה לתוך המעטפה, במהירות רגזנית משהו, והדפה אותו ואת החבילה הצידה. אחרי זה, היא ניסתה לנגב את דמעותיה במפית בלי שישימו לב לכך, אבל זה לא הלך ועיניה צרבו. היא ניסתה לכרסם עוד קצת טוסט עם ריבה ולגמור את החביתה שעל הצלחת, אבל כבר נגמר לה התיאבון. בסופו של דבר, אריקה ויתרה. 'אני חוזרת לישון קצת! ביי לורקן,' הוא חיבק אותה בעוז ונשק ללחיה, 'ביי ליסנדר, ביי לורה, בהצלחה עם זה!'- הם נופפו לה, ולורה שלחה לה נשיקות באוויר – והיא לקחה את החבילה עם המכתב שעליה, ועלתה במדרגות למגדל גריפינדור, שם היא פגשה את רוקסן, יושבת בכורסה ליד האח ומהרהרת.

'אריקה.'

'רוקסן! את ערה! היי, בוקר טוב, מה קורה?' – היא ידעה שרוקסן דואגת לה, ואולי אפילו קצת עצבנית – היא לא לגמרי תפקדה כמו שצריך בזמן האחרון- אבל היא ממש ממש לא רצתה להתמודד עם זה כרגע, אז היא ניסתה לשדר עניינים כרגיל.
ונכשלה בזה לגמרי. רוקסן תמיד ידעה כשמשהו לא בסדר איתה, לפעמים לפני שאריקה הודתה בזה לפני עצמה אפילו.

'אריקה, בבקשה. אני יודעת שמשהו לא בסדר איתך, את בכית כבר פעמיים השבוע כשחשבת שלא רואים, ושלשום התחלת ממש להתייפח מתוך שינה. ועכשיו את קמה מוקדם, הולכת לאכול וחוזרת בהבעה נסערת, עם דמעות בעיניים ועם הדואר שלך ביד. מה קורה?'

'בסדר.'

'בסדר? את תספרי לי עכשיו? תשבי איתי ותגידי לי מה קורה פה?'

'אפשר לעשות את זה בערב, ולבלות בכיף את השבת הזאת? ואולי במקום פרטי יותר?' – אריקה שאלה את זה בשקט, כי היא לא רצתה שרוקסן תדאג אפילו יותר.... אבל זה באמת לא משהו שכולם צריכים לדעת.

רוקסן היססה. 'בסדר,' היא אמרה לבסוף. 'אחת עשרה בלילה, חדר הנחיצות, רק שתינו. נלך ביחד?' היא קמה ובאה לחבק את אריקה.

'כן.' הן התחבקו.

'אז עכשיו... את יודעת שכדאי לך לתקוע את זה במקום, נכון?'

אריקה צחקה, והן עלו למעלה, ובשקט הניחו את החבילה והמכתב בחלק התחתון של הארון, מתחת לבגדים של אריקה.

בדיוק אז התעוררה השותפה שלהן לחדר, מורגן מקלאגן.

מורגן התמתחה במיטתה כמו חתול, נאנחה, ואמרה: 'אוי אלוהים. שמישהי בבקשה בבקשה בבקשה תכין לי שיקוי נגד הנגאובר, כואב לי הראש'.

רוקסן צחקה. 'כמה שתית אתמול, מורגן? אמבט שלם של וויסקי אש?'

'כן, פחות או יותר...' אמרה מורגן, התהפכה וקברה את פניה בכרית.

'בסדר, אני אכין לך,' אמרה אריקה. 'אבל רק אם תספרי לנו הכל על המסיבה שפספסנו אתמול, כולל מי השתכר, מי התנשק עם מי באמת או חובה, עם מי התמזמזת ואם מישהו מהדודנים של רוקסי עשה משהו לא בסדר!' רוקסן ואריקה פרצו בצחוק, ואפילו מורגן עם הראש הכואב חייכה.

'עשינו עסק.'

השותפה הרביעית בחדר שלהן, דומיניק וויזלי, התעוררה מהצחוק. היא ניערה את ראשה המלא תלתלים ג'ינג'יים, חייכה ושאלה: 'מה קורה פה? על מה כל המהומה?'

שלוש האחרות הסתכלו עליה ופרצו בצחוק והיא הצטרפה אליהן.

'אני מכינה למורגנה פה שיקוי נגד הנגאובר, ובתמורה היא- ואת, עכשיו שהתעוררת – מספרות לנו ה-כ-ל על המסיבה שפספסנו אתמול בלילה,' הסבירה רוקסן. היא עוד לא הספיקה לקלוע את צמותיה מחדש, אז היא קשרה את תלתליה למעין קוקו בעזרת צעיף דק, והעמידה את הקדרה שלה על מעמד ברזל בתוך האח.

'אז ככה,' התחילה דומיניק. 'מורגן לבשה חצאית ורודה וחולצת זהב מהממת שהלכה יופי עם השיער הבלונדי שלה, ואני לבשתי את השמלה השחורה הקטנה שלי – זאת שהיא ממש קטנה, אתן יודעות – וליסנדר סלמנדר היה ה-DJ, ופרופסור לופין בא לאיזה חצי שעה ממש בהתחלה, עם ויקטואר, היא גרה בהוגסמיד עכשיו כי היא מתמחה שם, וכולם החביאו את הוויסקי-אש והיה מצחיק, ו-' היא עצרה לנשום ומורגן, שנסחפה להתלהבות למרות כאב הראש שלה, המשיכה במקומה: 'אוי, אגב, רוקסן – דיברתי עם החברה של פרופסור לופין! היא ממש חמודה, וזה חבל, כי אחרת יכולנו לשנוא אותה, ואז יכולנו לנסות לגנוב לה את הפרופסור... בכל מקרה, היא בת דוד שלך, נכון? היא שאלה את כולם איפה את, ואמרתי לה שבטח חזרת מהקווידיץ' ונרדמת כי את מתישה את עצמך ואת הקבוצה למוות, והיא אמרה שאם ככה אז את כמו המשפחה שלך, והיא מסרה לך ד"ש. וגם הודעה חשובה, בנות!' עכשיו היה תורה לעצור לשאוף אוויר, ורוקסן, בלי להסתובב ובלי להפסיק לבחוש את השיקוי, שאלה בקול משועמם, 'מה, יש לך חבר חדש עכשיו?'

'כן! איך ידעת?!' מורגן צווחה באושר, ואז התכווצה כי הצרחה הגבירה את כאב הראש שלה.

למעשה, רוקסן חשבה לעצמה, זה לא כל כך קשה לדעת. מורגן הייתה מסוג הבנות שלא יכולות לעבור שבועיים לבד, וזו הייתה תקופת שיא בשבילה – היא והחבר הקודם שלה, אריק, נפרדו לפני שלושה חודשים. מורגן הייתה שבורה כשהם נפרדו, באמצע חופשת הקיץ, אחרי כמעט שנתיים ביחד, ודומיניק ורוקסן ישנו אצלה במשמרות כי הן פחדו שהיא תעשה משהו נואש. אבל כבר כמה שבועות נראה שהיא מתאוששת, ואצל מורגן, 'הודעה חשובה' בדרך כלל הייתה קוד ל-'יש לי חבר חדש ומהמם' (במילותיה שלה).

'אז מי זה?' רוקסן שאלה זאת בחיוך, כדי לרצות את חברתה, ומזגה לה במצקת כוס משיקוי ההנגאובר שהיה מוכן.

'זה סבסטיאן, התלמיד שעבר לפה מדורמשטרנג בשנה שעברה. הוא כזה מושלם! וחתיך! והוא מנשק ממש ממש טוב......' מורגן אמרה זאת בחיוך מרחף על פניה, ונכנסה לשתיקה מעופפת.

'מי זה?' שאלה אריקה. 'זה הגבוה ההוא מהפלפאף שלומד איתכן כשפומטיקה?' היא שאלה את רוקסן ודומיניק. אריקה למדה טיפול בחיות פלא ותורת הצמחים במקום כשפומטיקה, ומורגן למדה שיקויים ברמה מתקדמת במקום זאת.

'כן, והוא נחמד. מעניין כמה זמן הם יחזיקו מעמד' צחקה דומיניק.

החדר שקע בשתיקה חייכנית כשאריקה לקחה את הדברים שלה ואמרה 'אני הולכת לספרייה להשלים חומר', מורגן ירדה לחדר המועדון עם שיעורי הבית שלה ורוקסן ודומיניק ישבו זו ליד זו על מיטתה של רוקסן וחייכו עד שהדלת נסגרה.

אחר כך, שתיהן ניערו ברגע אחד את התלתלים שלהן: של רוקסן שחורים וכבדים, של דומיניק ג'ינג'יים ומסולסלים יותר.

'אז....' אמרה דומיניק. 'אנחנו כולנו יוצאות להוגסמיד אחרי ארוחת צהריים, נכון?'

'כן.' רוקסן ידעה שדומיניק הולכת להגיד משהו נוסף, אז היא חיכתה.

'יופי!' דומיניק לא אכזבה. 'סבבה, עכשיו.... ספרי לי על אוון. ויש לי משהו לספר לך אחר כך....'

הפרק הקודם		הפרק הבא