הדור הבא

הקדמה-הפרק האחרון בסדרה-תשע עשרה שנים אחר כך:

אותה שנה נדמה היה שהסתיו הופיע בבת-אחת. הבוקר של אחד בספטמבר היה צח וזהוב כמו תפוח, וכאשר המשפחה הקטנה חצתה בצעדים עליזים את הכביש המתנהם לעבר התחנה הגדולה והמפויחת, פרחו האדים העולים ממפלטי המכוניות ומפיות העוברים והשבים כמו קורי עכביש זוהרים באוויר הצונן. שני כלבים גדולים קירקשו במרומי העגלות העמוסות שההורים דחפו לפניהם: הינשופים שבתוכם שרקו במחאה, והילדה הג'ינג'ית השתרכה אחרי אחיה בדמעות, תלויה על זרועו של האב.
"זה לא ייקח הרבה זמן, עוד מעט גם את תוכלי ללכת," אמר לה הארי.
"שנתיים," משכה לילי באפה. "אני רוצה ללכת עכשיו!"

העוברים והשבים הביטו בסקרנות בינשופים כאשר המשפחה השתחלה בזהירות אל המחסום בין הרציפים תשע ועשר. אוזנו של הארי קלטה את קולו של אלבוס בתוך ההמולה הסובבת: בניו חידשו את הויכוח שהתחיל במכונית.

"אני לא! אני לא אשובץ בסלית'רין!"
"ג'יימס, די עם זה!" נזפה ג'יני.
"רק אמרתי שאולי זה מה שיקרה," אמר ג'יימס וחייך אל אחיו הצעיר. "אי-אפשר להגיד שזה לא נכון. יכול להיות שישבצו אותו בסלית' - "
אבל ג'יימס הבחין במבט אימו, והשתתק. חמשת הפוטרים התקרבו אל המחסום.ג'יימס נתן מבט קצת שחצני באחיו הקטן, לקח את העגלה מאימו, ופתח בריצה. בתוך רגע הוא נעלם.
"לא תשכחו לכתוב לי?" שאל אלבוס את הוריו מייד, מנצל את הרגע הקצר בו אחיו לא נוכח.
"יום-יום, אם תרצה."אמרה ג'יני.
"לא כל יום," מיהר אלבוס להבהיר. "ג'יימס אומר שכל הילדים מקבלים מכתבים מהבית רק בערך פעם בחודש."
"ג'יימס קיבל ממנו שלושה מכתבים בשבוע בשנה שעברה," אמרה ג'יני.
"ואל תאמין לכל מה שהוא מספר לך," התערב הארי. "אחיך אוהב למתוח אותך."
זה לצד זה הם דחפו את העגלה השנייה קדימה, צוברים תאוצה. כשהגיעו למחסום אלבוס עצם את עיניו – אבל לא ארעה התנגשות. במקום זה יצאה המשפחה אל רציף תשע ושלושה רבעים, שהיה אפוף כולו קיטור לבן וסמיך שפלטה רכבת האקספרס האדומה להוגוורטס. דמויות מטושטשות נעו כה וכה בערפל שכבר בלע את ג'יימס.

"איפה הם?" שאל אלבוס בדאגה והציץ בדמויות המעורפלות שעל פניהם חלפו בדרכם אל הרציף.
"נמצא אותם," הרגיעה ג'יני.
אבל האד היה סמיך, וקשה היה להבחין בפני האנשים מולם.
מנותקים מבעליהם נשמעו הקולות רמים באופן לא טבעי. הארי חשב שהוא שומע את פרסי מטיף למישהו בקול רם על חוקי התעבורה במטאטאים, ושמח על התירוץ לא לעצור ולהגיד לו שלום...

"אני חושבת שמצאנו אותם, אל," אמרה פתאום ג'יני.
מתוך הערפל הגיחה קבוצה של ארבעה אנשים שעמדו ליד הקרון האחרון ברכבת. פניהם התבהרו רק כשהארי, ג'יני, לילי ואלבוס התקרבו אליהם ממש.
"היי." אמר אלבוס, ובקולו נשמעה הקלה גדולה.
רוז, שכבר לבשה את גלימת הוגוורטס החדשה שלה, שלחה אליו חיוך קורן.
"מצאת חניה טובה?" שאל רון את הארי. "אני מצאתי. הרמיוני לא האמינה שאצליח לעבור טסט נהיגה של מוגלגים, נכון הרמיוני? היא חשבה שאצטרך להטיל לחש קונפונדוס על הבוחן."
"לא נכון," אמרה הרמיוני. "היה לי אמון מלא בך."
"למען האמת, הטלתי עליו קונפונדוס," לחש רון באוזנו של הארי כשהעמיסו יחד את הארגז ואת הינשוף של אלבוס על הרכבת. "בסך הכל שכחתי להביט במראה הצדדית, ובואו נודה באמת, בשביל זה אני יכול גם להפעיל לחש על – חושי."

כשירדו שוב אל הרציף הם מצאו את לילי ואת הוגו, אחיה הצעיר של רוז, שקועים בשיחה ערה בנושא הבית שאליו ימוינו כאשר יישלחו סוף – סוף להוגוורטס.

"אם לא תהיה בגריפינדור, נמחק אותך מהצוואה," אמר רון. "אבל בלי לחץ."
"רון!"
לילי והוגו צחקו, אבל אלבוס ורוז נראו רציניים.
"הוא לא התכוון לזה באמת," אמרו ג'יני והרמיוני, אבל רון כבר לא הקשיב להם. הוא לכד את מבטו של הארי והחווה בראשו בתנועה חשאית לעבר נקודה מסוימת במרחק כחמישים מטרים משם.
ענני הקיטור התפוגגו לכמה דקות, ושלושה אנשים בלטו היטב על רקע האד המסתחרר.
"תראה מי שם."

דראקו מאלפוי עמד שם עם אשתו ובנו, במעיל כהה המכופתר עד לגרגרת. הוא הקריח קלות באזור הרקות, מה שהדגיש את סנטרו המחודד. הילד החדש היה דומה לדראקו לא פחות משאלבוס היה דומה להארי. דראקו הבחין בהארי, רון, הרמיוני וג'יני המביטים בו, הנהן קלות בראשו כמחויב מתוך נימוס והפנה להם את גבו.
"אז זהו סקורפיו הקטן," מלמל רון חרישית. "תדאגי להשיג אותו בכל המבחנים, רוזי. תודה לאל שירשת את השכל של אימא שלך."
"רון, למען ה'," אמרה הרמיוני, ספק נוזפת ספק משועשעת. "אל תתחיל לסכסך ביניהם לפני שאפילו הגיעו לבית הספר!"
"את צודקת, סליחה," אמר רון, אבל הוא לא הצליח להתאפק, והוסיף: "אבל אל תתיידדי איתו יותר מדי, רוזי. סבא וויזלי לא יסלח אם תתחתני עם טהור דם."

"היי!"
ג'יימס הגיח שוב: הוא כבר הספיק להיפטר מהמזוודה, מהינשוף ומהעגלה, והיה להוט לשתף אותם ברכילות חמה. "טדי עומד שם," הוא לחש, והצביע מאחורי כתפו על עננות הקיטור המתגלגלות. "עכשיו ראיתי אותו! ונחשו מה הוא עושה? מתנשק עם ויקטואר!" הוא הרים מבטו אל המבוגרים, מאוכזב מחוסר התגובה שלהם. "טדי שלנו! טדי לופין! מתנשק עם ויקטואר שלנו! בת – דודה שלנו! ושאלתי את טדי מה הוא עושה – "
"אתה הפרעת להם באמצע?" שאלה ג'יני. "אתה כל כך מזכיר את רון – "
"והוא אמר שהוא בא ללוות אותה לרכבת! ואז הוא אמר לי להסתלק משם. הוא מתנשק איתה!" הוסיף ג'יימס, כאילו מודאג שלא הבהיר את עצמו די הצורך.
"אוי, כמה נפלא יהיה אם הם יתחתנו!" לחשה לילי בהתרגשות. "ואז טדי באמת יהיה חלק מהמשפחה!"
"גם ככה הוא בא לאכול אצלנו ארוחת ערב בערך ארבע פעמים בשבוע," אמר הארי. "למה שלא פשוט נזמין אותו לגור אצלנו ונגמור עניין?"
"יש!" אמר ג'יימס בהתלהבות. "לא אכפת לי לגור בחדר עם אל – טדי יכול לקבל את החדר שלי!"
"לא," אמר הארי בתקיפות. "היום שבו אתה ואל תחלקו ביחד חדר הוא היום שבו ארצה שהבית ייהרס."
הוא הציץ בשעון הישן והחבוט שהיה פעם שייך לפביאן פרואט.

"השעה כמעט 11, כדאי שתעלו לרכבת."
"אל תשכח למסור את אהבתנו לנוויל!" אמרה ג'יני וחיבקה את ג'יימס.
"אמא! אני לא יכול למסור לפרופסור שלי אהבה!"
"אבל אתה מכיר את נוויל – "
ג'יימס גלגל את עיניו. "בחוץ, כן, אבל בבית הספר הוא פרופסור לונגבוטום, נכון? אני לא יכול ללכת לשיעור תורת הצמחים ולמסור לו אהבה..." הוא הניד בראשו על טיפשותה של אימו ופרק את תסכולו בבעיטה שכיוון אל אחיו אלבוס.
"להתראות, אל. תזהר מהפגעסוסים."
"חשבתי שאי – אפשר לראות אותם? אמרת שאי אפשר ראות אותם!"
אבל ג'יימס רק צחק, הניח לאימו לנשק אותו, נתן לאביו חיבוק בזק וקפץ על הרכבת ההולכת ומתמלאת.. הם ראו אותו מנופף להם לשלום, ואחר – כך רץ במסדרון לחפש את חבריו.
"אין מה לפחד מפגעסוסים," אמר הארי לאלבוס. "הם יצורים עדינים, אין בהם שום דבר מפחיד. וחוץ מזה, אתה לא תגיע לבית – הספר עם בכרכרות, אתה תגיע בסירות."
ג'יני נשקה את אלבוס לפרידה.
"נתראה בחג המולד."
"להתראות, אל." אמר הארי כשבנו חיבק אותו. "אל תשכח שהאגריד הזמין אותך לארוחת ארבע ביום שישי הקרוב. ואל תסתבך עם פיבס. ואל תצא לדו – קרב לפני שתדע איך עושים את זה. ואל תתעצבן מג'יימס."

"ואם ישבצו אותי בסלית'רין?"
הלחישה הזאת נועדה לאוזני אביו בלבד, והארי ידע שרק רגע הפרידה יכול היה לאלץ את אלבוס להודות כמה גדולה ואמיתית היא חרדתו. הארי כרע עד שפניו של אלבוס היו גבוהים מעט משלו. מבין שלושת ילדיו, רק אלבוס ירש את עיניה של לילי.
"אלבוס סוורוס," אמר הארי בשקט, כדי שאף אחד מלבד ג'יני לא יוכל לשמוע – והיא הייתה רגישה מספיק כדאי להעמיד פנים שהיא מנופפת לרוז, שכבר עלתה על הרכבת. "אתה נקראת על שם שניים ממנהלי הוגוורטס. אחד מהם היה יוצא בית סלית'רין, ויש להניח שהוא היה האיש האמיץ ביותר שהכרתי בחיי."
אבל תבטיח – "
" – במקרה הזה, בית סלית'רין ירוויח תלמיד מצוין, נכון? לנו לא משנה, אל. אבל אם לך זה משנה, תוכל לבחור גריפינדור על פני סלית'רין. מצנפת המיון תתחשב בהעדפות שלך."
"באמת?"
"כך זה היה אצלי," אמר הארי.
הוא מעולם לא סיפר לאף אחד מילדיו, וכעת ראה את הפליאה על פני אלבוס למשמע הסיפור. אבל הדלתות נטרקו זו אחר זו לכל אורך הרכבת, והצלליות המטושטשות של ההורים מיהרו קדימה לחלק נשיקות אחרונות ותזכורות של הרגע האחרון.

אלבוס קפץ אל תוך הקרון, וג'יני סגרה את הדלת אחריו. תלמידים שרבבו את ראשיהם מהחלונות הקרובים אליהם. נדמה היה שרבים מהפרצופים, גם על הרכבת וגם על הרציף, מופנים כלפי הארי.
"למה כולם מסתכלים?"שאל אלבוס, והוא ורוז הפנו את ראשיהם כדי להביט בשאר התלמידים.
"שזה לא ידאיג אותך," אמר רון. "זה אני. אני נורא מפורסם."
אלבוס, רוז, לילי והוגו צחקו. הרכבת התחילה לנוע, והארי פסע לצידה והביט בפנים הרזים של בנו, שכבר זרחו מרוב התלהבות.
הארי המשיך לחייך ולנופף, אף שהיה ברגע הזה טעם של שכול, לצפות בבנו המתרחק ממנו אט – אט...

שרידי הקיטור האחרונים התפוגגו באוויר הסתיו. הרכבת פנתה בסיבוב. ידו של הארי עוד הייתה מורמת לפרידה.
"הוא יסתדר," מלמלה ג'יני.
כשהארי הביט בה, הוא הוריד את ידו מבלי משים ונגע בצלקת הברק שלו. "אני יודע."

הצלקת לא הכאיבה להארי כבר תשע עשרה שנים. הכל היה טוב.

פרק ראשון – המיון המפתיע

זהו. הם הגיעו. כל ילדי משפחת וויזלי ופוטר (חוץ מלילי והוגו), שאליהם הצטרפו אחר כך גם לונגבוטום, הגיעו להוגוורטס.
"תלמידי שנה ראשונה, נא להכנס אחרי לטירה!" נשמע קול חמור סבר, אך בו – בזמן גם עייף והעיד על גילו המבוגר של המדבר. הדובר, או נכון יותר להגיד: הדוברת, הייתה פרופסור מקגונגל. התלמידים נכנסו לאולם הגדול, מבוישים וחוששים. הפרופסור חמורת – הסבר יצאה מן האולם, וחזרה תוך דקות ספורות, נושאת בידה שרפרף ומצנפת. היא עלתה על בימה קטנה שהייתה ליד שולחן המורים, והניחה את השרפרף ועליו המצנפת. היא קרבה את השרביט ללחייה, מלמלה: "סונורוס." כשדיברה, קולה הדהד ברחבי האולם, כך שכל התלמידים, כולל הבוגרים שהגיעו לפניהם, יוכלו לשמוע. "לפני שנתחיל בסעודה," פתחה המנהלת, פרופסור מקגונגל, "עלינו למיין את התלמידים החדשים." היא החוותה בידה על התלמידים, שעמדו בצד, עדיין נפחדים. "כשאקרא בשמכם, בואו לכאן, חבשו את המצנפת ושבו. אוהו, כמובן," אמרה, ככל הנראה, למרבה הפלא, לכובע. "מובן שאת יכולה לשיר." הקרע, שכנראה היה הפה, נפתח, והמצנפת החלה לשיר:

"אני נראית קצת עלובה אך על תזלזלו בי,
כי כל הכובעים כולם בזאת לא יתחרו בי.
לי אין נוצה או מצחייה, ולא פינות שלוש,
אך בעניין של למיין אני תמיד בראש.
כי כל אדם אשר אותי יחבוש על הקרקפת,
כל מחשבה אצלו בראש מיד אלי נשקפת.
אם אומץ לב ותושייה אמצא אצלו במח,
אודיע חיש את זה האיש לגריפינדור לשלוח.
אם בגולגולתו אמצא טוב לב ואורך רוח,
אודיע כי להפלפאף הוא מועמד בטוח.
לרייבנקלו אשלח את זה שראשו חרוט
כי תכונותיו המובילות: תבונה ולמדנות.
אך באשר אמצא עורמה ושאיפה לכח,
אורה מיד את התלמיד לסלית'רין לשלוח.
על כן חבשו, אל תחששו! אין חכמה כמותי,
ואם חס ושלום אטעה אני אבלע אותי."

כל התלמידים פרצו מחיאות כפיים סוערות.
פרופסור מקגונגל אמרה בקול ברור: "אציו קלף!" הקלף עם כל השמות טס לתוך כף ידה. היא החלה לקרוא:"אביס, ארתור." הילד ששמו היה ארתור רץ וחבש את הכובע. לאחר כמה רגעים קראה המצנפת: "סלית'רין!" ארתור עמד מבולבל, ולא ידע מה לעשות. פרופסור מקגונגל צחקקה, וטפחה על ראשה. היא אמרה: "לך בעקבות הקריאות."ארתור הלך לשולחן השמאלי ביותר, שם לחצו את ידיו. המיון נמשך ללא הפתעות מיוחדות, עד....
"וויזלי, רוז." הקריאה המנהלת. רוז החלה ללכת לכיוון הבימה, ובזווית עיניה ראתה את חיוך העידוד ששלח לה אלבוס.
היא הגיעה לבמה, הניחה את המצנפת על ראשה, והתיישבה. המצנפת התלבטה, ולבסוף החליטה: "רייבנקלו!" אלבוס לא הצליח לעצור את הבעת ההפתעה שהופיעה על פניו.. רוז חייכה לאלבוס חיוך עצוב, והלכה לשולחן שליד שולחן סלית'רין, שולחן רייבנקלו.
מקגונגל המשיכה את המיון, ולאחר כמה דקות שבהם התמיינו תלמידים לא מוכרים, היא קראה: "לונגבוטום, אליס!" ילדה בעלת שיער שחור וחלק, חייכה חיוך מושך והלכה לאזור המיון. אותה המצנפת החליטה למיין ל- "גריפינדור!" אליס הלכה לכיוון השולחן הימני ביותר. לאחר מכן, מוין "לונגבוטום, סדריק!" ל – "גריפינדור!" הוא הצטרף וישב ליד אחותו התאומה, בעוד משולחן המורים, או כפי שהתלמידים נהגו לכנותו: 'יציע הכבוד', נשמעו מחיאות כפיים חזקות במיוחד. נוויל, או פרופסור לונגבוטום, מחא כפיים בהתלהבות לשני בניו. לאחר שגם אדון סקורפיו מאלפוי הצעיר השתייך, למרבה ההפתעה, להפלפאף, ואחר עוד מספר שמות, זה הגיע.
"פוטר, אלבוס סוורוס."
האולם כולו נדם. נשמעו לחשושים. "זה הוא? זה הבן שלו?" "זה בנו של הארי פוטר המפורסם?"
אלבוס הלך בחשש הולך וגובר, מלווה בלחשושים המציקים, לכיוון הבמה. הוא התיישב, חבש את הכובע, וכמעט נפל מכסאו מרוב תדהמה. הכובע דיבר אל תוך מוחו! "בואו נראה," חשבה המצנפת. "יש לך לא מעט אומץ, גם חכמה, אני רואה. טוב לב לא חסר, ושאפתנות – ללא ספק. לאיפה תלך, יקירי?" שאלה, ככל הנראה לעצמה. היא חשבה מעט, ואז צעקה: "סלית'רין!" אלבוס היה מוכה הלם. הדמעות איימו לפרוץ מעיניו. הוא הרים את עיניו בקושי רב ובמאמץ, והלך לשולחן הרחוק ביותר משולחן גריפינדור, הרחוק ביותר מחלומותיו...

		הפרק הבא