חיוך מטופש

הם חושבים שאני לא יודע.
למה הם חושבים שאני לא אבין?
הם יושבים בחצרות שלהם,יוצאים מהמכולת, מלווים את הילדים שלהם לגן- ומביטים.
אני יכול לראות מה הם חושבים רק מלהסתכל על הפנים שלהם. אוו איזה מסכן אנדי, אבא שלו מת ואמא שלו שבורה.
אוו איזה סיפור עצוב,אני מקווה שסנדרה תוכל להמשיך לגדל אותו. אוו כול כך פתאומי, מי ידע שפיטר הולך להתאבד.
כולם בעיירה המחורבנת הזאת חושבים שהם מכירים אותי, הם כולם חושבים שהזה בסדר לדבר על פיטר וסנדרה כי הם היו 'חברים', 'כמעט כמו משפחה'.
   
אז אבא שלי מת ואמא שלי שבורה, הם לא חייבים לדבר על זה.
אז אני עושה קניות, ומנקה, ומכבס, הם לא חייבים לחשוב שאני מסכן.
אז אני עובד כי אין לנו כסף יותר, הם לא חייבים להביא לי נדברות.
אז אני מטפל באמא שלי ולא היא בי, הם לא חייבים לרחם עליי.
 
אתם יודעים כמה אנשים נכנסים למכולת קטנה ביום ראשון? 10?,13?, ניחוש נחמד אבל רוחק מהמציאות,
ביום ראשון נכנסים למכולת קטנה כ3  אנשים ו2  מהם לא קונים כלום בסוף.
אני עובד כבר 4 חודשים במכולת של אדון פריס, ובינתיים הכול נראה בסדר.
התחלתי לעבוד בערך חודש אחרי שאבא שלי נפטר והבנתי שאפילו לחם אין לנו בבית.
כשאבא שלי מת לפני 5 חודשים, זה נראה כאילו הוא לקח את אמא איתו, אבל אני יודע שזה לא נכון
ולפי ההתנהגות שלה-גם אמא יודעת שהיא נשארה.
אני אמור להתחיל כיתה יא' בעוד שבוע בערך ואני לא יודע אם יש לי מספיק כסף לציוד,
חשבתי ללכת לחנות ספרים משומשים ברחוב טומפסון אבל אני צריך להכין לאמא ארוחת ערב.
לא ראיתי את החברים שלי –בילי והוטר- כמעט כול החודש, אני לא יודע מה הם יגידו לי בבית ספר,
לעזעזל, אני אפילו לא יודע אם הם ידברו איתי.
אוו, אני עושה פרצוף מופתע, נכנס לקוח, אני מתערב איתם על 5 פני שהוא לא הולך לקנות כלום.

ככה עוברים פה הימים, בעיירה המסריחה הזאת.
אני קם מכין ארוחת בוקר,הולך לעבוד, חוזר בערב מכין ארוחת ערב, והולך לישון.
אם היה חם במשך היום אני אפילו הולך ליתקלח,מה שקורה לעיתים קרובות כי אנחנו בקיץ עכשיו.
בעוד 3 ימים מתחילה שנת הלימודים החדשה ועדין אין לי ספרים.
מחר אני אלך לחנות לקנות אוכל ואם ישאר לי כסף נלך לרחוב טומפסון, נראה אם אני אתחיל את השנה עם רגל ימין או שמאל.

כשאתה חיי כמוני אתה מתחיל להיות אדיש להרבה דברים.
אני לא אתחיל לספר לכם סיפור עצוב על נער שאיבד את הרגשות שלו או משהו בסגנוון, י
ש לי רגשות, פשוט אין לי הרבה הזדמנויות להראות אותם.
עדין מעצבן אותי לשמוע את הזקנות האלו מרכלות עליי ממול למכולת אבל אני מעדיף להתעלם מזה מאשר לאבד את העבודה הזאת.
מר פריס הוא אדם קשוח, אבל טוב לב. הוא לקח אותי לעבוד אפילו שאני רק בן 16. מה שלא קורה הרבה בעיירה שלנו.
היום יום שישי ויש הרבה לקוחות, כנראה הנשים רוצות להתחיל לבשל היום לארוחת שבת.
אני אוכל את הארוחה שאני מכין לעצמי ורוב הסיכוים שלבד.

הלכתי לקנות ספרים, קניתי את כולם אבל בגלל שלא היה לי ברבה כסף רוב הספרים ממש קורעים. אבל זה בסדר
כי עם הכסף שנשאר לי אחרי קנית הספרים הקרועים, קניתי נייר דבק.
כשבאתי הביתה אמא ישנה על הספה, אני בטוח שהיא אפילו לא שמה לב שאני צריך ספרים או מתחיל בית ספר בעוד יומיים.


זהו היום הגדול.
באתי לבית ספר עם הבגדים הכי רגילים שהיו לי, לא רציתי למשוך יותר צומת לב ממה שאני כבר מושך.
בתיכון ג'פרסון למדתי גם שנה שעברה. אנחנו תיכון יחסית קטן וכולם מכירים את כולם.
ישבתי בכיתה החדשה שלי באותו מקום כמו תמיד, שורה 3 ליד הקיר.
עדין לא ראיתי את בילי או את הוטר אז הייתי לבד.
המחנך נכנס ואחריו נער שעוד לא ראיתי.
הכיתה השתתקה, כמו שכיתות תמיד עושות כשתלמיד חדש מגיע וכולם סקרנים.
הוא נראה מוזר, הוא הסתכל על כול הכיתה ונעצר עליי. אני עדין זוכר כמה שהמבט שלו עיצבן אותי, הוא ראה אותי וכבר חשב איך לעצבן אותי.
המורה ביקש ממנו להציג את עצמו וכך הוא עשה,
"שלום, אני דין פאולו, עברתי לפה מג'ורג'יה, נעים להכיר." מנומס להפליא ומחייך הוא סיפר לכולם שהוא עבר לפה לבד
כי ההורים שלו עובדים בחו"ל, והם מעדיפים שהוא היה בעיירה קטנה ומשעממת שבה לא נשקפת סכנה.
הוא קצת יותר נמוך ממני, עם שיער חום ועיניים כחולות... ואוו הן ממש כהות אפשר לחשוב לרגע שהן סגולות.
הוא נראה טוב אבל הוא נראה ממש ערמומי .
הוא חייך עוד פעם והתיישב לידי.
ילד מוזר.
רק אז הבנתי שהמורה אמר לו לשבת ליד החלון.

לפני הפסקת אוכל היה לי 2 שיעורים חברה עם המחנך וכימיה עם גברת ורן.
שמתי לב שהוא הסתכל עלי כול הזמן הזה, עם חיוך מטופש מרוח על כול הפנים שלו.
אני מכיר אותו רק שעתיים ואני כבר שונא את החיוך הזה.
כשהיה צילצול להפסקה יצאתי מהכיתה ועליתי לגג.
בדרך כלל הייתי אוכל שם עם החברים שלי אבל עכשיו אני לא מוצא אותם אז אני לבד.
אני זוכר כול כך הרבה דברים שעשיתי על הגג הזה, פגשתי לראשונה את בילי אחרי שהוטר גגר אותו,
שם עישנו את הסיגריה הראשונה שלנו - שאם היה לי כסף הייתי ממשיך לעשן- ולפה הבאתי את
החברה הראשונה שלי טרישה – אפילו שבסוף לא עשינו כלום.
לא הפריע לי לאכול לבד, הכריך שלי היה נחמד אבל הוא נגמר מהר ועדין הייתי רעב.
נשארי על הגג והמשכתי לשקוע במחשבות.
שניה לפני שעצמתי את העיניים כדי לנמנם, קלטתי את החיוך הזה, מילימטרים מהפנים שלי.
"... כן? "
"היי, אני דין . "
"אני יודע, שאלתי מה אתה צריך  " .
"אנחנו באותה כיתה חשבתי שנוכל להיות חברים" ,מה אתה מטומטם?  זאת לא סדרת נעורים
"העובדה שאנחנו באותה כיתה לא אומרת שאנחנו חייבים להיות חברים.  "
הוא חייך בפיוס והעביר נושא, "איך קוראים לך? ".
מה הוא מתכון לשאול אותי כול מיני שאלות מפגרות עכשיו?
אם אני לא אענה לו הוא פשוט ימשיך להציק לי,
" אנדי "
ואז הוא אמר את המשפט שהוביל לאחת הטעיות הכי גדולות שאי-פעם עשיתי,
" מה אתה עושה היום אחרי בית ספר, אנדי? "
...
אותו חיוך מטופש.

אני לא מאמין.
מה לעזעזל אני עושה, בא אליו?!
הוא חיכה לי ליד השער בהחלטה שאנחנו הולכים 'לבלות' בבית שלו.
הבית שלו לא כול כך רחוק מבית ספר אבל הדרך נראתה ממש ארוכה כי הוא לא הפסיק לדבר ולשאול אותי שאלות.
בסופו של דבר הגענו לבית פרטי, לא ידעתי שהיו לנו כאלה בתים בעיירה- הבית הזה צריך להיקרא אחוזה.
אני לא מבין למה הוא צריך בית כזה גדול אם הוא חיי לבד.
"אתה יכול לישאר עם נעליים, הוא לחדר שלי "
"טוב..."
וכמו שכבר ציפיתי גם החדר שלו היה גדול אבל מה שהיה מוזר היא העובדה שלא משנה לאן התסכלת- יש צעצועים ובובות פרווה. זה כמו להיות בחדר של ילד.
כשראה את הפנים המבולבלות שלי הוא מיהר לחייך,
"כשהייתי קטן היינו עוברים ממקום למקום ולא יכולתי לשחק עם צעצועים כי לא יכולנו לקחת אותם איתנו, אז כשעברתי לפה ישר מילאתי את החדר בכול הצעצועים שרציתי. "
אני לא יודע אם לצחוק או לבכות.
"אף פעם לא היו לי חברים או צעצועים לשחק איתם אז כשראיתי אותך בכיתה חשבתי שנוכל להיות חברים ושתשחק איתי.."
אוקי, אממ, זאת פעם ראשונה שמישהו אומר לי משהוא כזה.. אין לי מושג מה לענות..
"...בכיף"

אני עדין לא מאמין.
שיחקתי אותו כמו ילד קטן במשך 3 שעות!
ועוד בכוונה לא קבעתי משמרות היום כי רציתי לנוח , זה יום החופש הראשון שלי החודש ואני בזבזתי אותו על משחקים ברכבות ורובוטים.
ההה....
....
טוב אני חייב להודות שזה לא היה כזה משעממם, והוא בחור די מצחיק.
הייתי כול כך עייף באיזשהו שלב שכשראיתי שהוא נשכב עם הריצפה ונרדם הצטרפתי אליו.
טעות שניה שלי לאותו יום.

איך זה הגיע לזה?
רגע אחד אני שוכב על הרצפה וברגע השני זה.
אני לא מבין מה הולך פה.
זה מחרפן אותי.
רגע,רגע,רגע! תעצרו הכול!
למה אני נהנה מזה?!
אני לא אמור ל'התעורר' ככה!
השתגעתי.
אני בטוח בזה.
אבל לא ממש אכפת לי מזה עכשיו.
זה מרגיש טוב.
אפילו שאף פעם לא חשבתי שהנשיקה הראשונה שלי תהיה עם בחור, ושהיא תהיה כזאת טובה.

 בגלל שרוב הזמן אין לי ממש 'מוזה' אני אעלה פרקים פעם בשבועיים או יותר . אבל הפרקים יוצאים ארוכים יחסית אז מקווה שזה יספיק. [;