שירת מלאכים

 אני דוחפת חולצה רחבה ומקופלת ברישול למזוודתי העמוסה, אחריה ג'ינס צמוד ועוד חולצה רחבה. אני מורידה את מבטי אל אוסף של ג'ינסים וחולצות רחבות ונזכרת שלא הכנסתי את הקדרות והספרים. אני נאנחת ומוציאה חלק מהבגדים.

למחרת בבוקר אני מעמיסה את המזוודה הכבדה אל המונית שהזמנתי חמש דקות מוקדם יותר, ליבי הולם בהתרגשות הולכת וגוברת.

כשאני רואה את תחנת קינג קרוס מתקרבת אני מושיטה לנהג מספר שטרות ויורדת מהמונית. אני צועדת בחשש אל רציף תשע ומביטה סביבי בבלבול. אני מקיפה את המחסום ומוצאת את עצמי ניצבת מול רציף עשר. פאניקה קלה מתגנבת לליבי ואני מחפשת סביבי מישהו שיכול לעזור. מבטי נתקל בחבורת אנשים ג'ינג'ים שעוברים אחד אחרי השני דרך.... הקיר?!?!

אני ניגשת אל אחת מהם, אישה עגלגלה וג'ינג'ית גם היא ושואלת אותה אם היא יודעת איך להגיע אל הרציף.

"בטח חמודה! כל מה שצריך לעשות זה לעבור דרך הקיר!" היא אומרת את זה כאילו זה מובן מאליו.

אני מרימה גבה.

"הנה, תראי את רון וג'יני" היא אומרת ואני צופה בשני הילדים הקטנים ביותר עוברים דרך הקיר.

"פשוט רוצי." היא אומרת ואני מתחילה לרוץ בחשש וצוברת תאוצה, לא בטוחה שאצליח לעצור בזמן.... אני עוצמת את עיני בחרדה ומתכוננת להתנגשות..... אבל היא לא באה, רק המולה ושריקת רכבת מגיעים אחרי שאני עוברת ואני פוקחת את עיני בתדהמה. סביבי מאות ילדים רצים עם מזוודות ומחבקים את הוריהם, דוחפים את חיות המחמד לתאם דרך החלון ועולים לרכבת. מכיוון שאין לי איש להיפרד ממנו, אני עולה ומחפשת תא פנוי, אני מגיעה אל קצה הרכבת ומוצאת תא ריק ומתיישבת בתוכו. כעבור חמש דקות שריקת הרכבת נשמעת והיא מתחילה לזוז בדיוק כשאחד מהילדים הג'ינג'ים שפגשתי פותח את דלת התא ושואל אם אפשר להיכנס. אני עונה בחיוב והוא מתיישב. אחריו מגיח ילד בעל שיער שחור ומשקפיים ושואל גם הוא אם אפשר להיכנס.

אני מרימה את מבטי אליו ונתקלת בעיניו הירוקות והמוכרות להחריד. והכל מסביב משחיר. זה רק אני, הוא והזיכרון העמום שצף ועולה בי למראה עיניו.

אני רואה אותו כתינוק ששוכב בעריסתו ובוכה בכי תמרורים. סיבת בכיו מתבהרת לי כשאני רואה את אמו שרועה על הרצפה ואת אביו בפתח החדר. על מצחו חרוטה צלקת עמוקה בצורת ברק, צלקת שנמצאת עכשיו ישר מעלי, צלקת ש.... מורידה עלי גשם?

עיני נפקחות כשמים נשפכים ישירות על פני ואני מוצאת את עצמי שרועה על הרצפה כשהילד בעל הצלקת רוכן מעלי והילד הג'ינג'י מחזיק בקבוק ריק ממים בידו.

"מה קרה?" אני ממלמלת, מקווה שלא הבכתי את עצמי יותר מדי.

"לא יודע, את הסתכלת עלי ופשוט התעלפת...." הילד עם הצלקת מסביר. אז כן הבכתי את עצמי יותר מדי.

אנחנו מעבירים את שארית הנסיעה בפטפוטים ונשנוש חטיפים עד שהם מתקילים אותי. תודה אבא, שאלה מכשילה.

"יש לך אחים אן?" הג'ינג'י שהתברר כרון שואל.

אני מסמיקה וממלמלת "לא... לא ממש..."

"מה זאת אומרת לא ממש? או שיש לך אחים או שאין לך!" הילד עם הצלקת שנקרא הארי אומר.

"אממ.... אני... יש לי.... אממ.... אני הולכת להחליף בגדים." אני קמה וכמעט רצה החוצה מהתא, רואה בזוית עיני את הארי ורון מחליפים מבטים.

"חשבתי שהלכת להחליף בגדים..." רון אומר כשאני חוזרת ואני מסתכלת מטה ומסמיקה כשאני רואה שאני עדיין לבושה באותם בגדים. תמיד הייתי שקרנית גרועה...

אני  מגכחת בעצבנות ומתיישבת, מנסה להחליף נושא.

"הארי, לך יש אחים?" אני שואלת במהירות. הוא תוקע בי מבט ומסרב לענות.

"רון?" אני פונה אל רון באותה שאלה אך גם הוא אינו עונה.

"אן, אם את מתכוונת להיות חברה שלנו, את חייבת להיות כנה איתנו.." הארי אומר. "יש לך אחים? מה הסיפור?"

דמעות מעקצצות בעיני וחונקות את גרוני. "אז כנראה שלא נוכל להיות חברים." דמעה יחידה זולגת במורד לחיי ואני יוצאת במהירות מהתא בדיוק כשברכבת מאיטה ותלמידים מתחילים לרדת.

"תלמידים חדשים! תלמידים חדשים לכאן!" אני שומעת קריאה וממהרת לכיוון הקול.

אני רואה את הארי ורון וחפשים אותי במבטם ושומעת בקושי את הענק שמולי וסביר שנגיע לטירה בסירות, ארבעה בסירה.

אני כמעט משתטחת על הרצפה כשכל תלמידי השנה הראשונה מנסים להגיע לסירות ראשונים, ילדה אחת נתקעת בי מאחור וכאב חד מפלח את כנפי שעכשיו מקופלות ומוחבאות בתוך גלימת בית הספר.

בסוף אני מוצאת את עצמי על הסירה האחרונה עם הארי, רון וילדה ברונטית בעלת שיער נפוח.

אני נמנעת מליצור קשר עין עם הארי או רון ולבסוף אני בוהה בנעלי הלבנות במשך כל השיט, עד שקריאות התפעלות מעירות אותי מהרהורי. אני מרימה את מבטי ורואה לפני טירה עצומה בגודלה. הילדים מתחילים לרדת מהסירות ואני כושלת אל האדמה, מסוחררת מעט מהשיט.

אנחנו נדחקים כולם אל חדר צדדי וקטן עד שמקונגל, שמעכשיו בשבילי היא פרופסור מקונגל, מובילה אותנו אל האולם הגדול, שם אנחנו מסתדרים בשורה.

היא קוראת במספר שמות, "הרמיוני גריינג'ר, דין תומס, לבנדר בראון, הארי פוטר, רון וויזלי.... אן..." קולה נקטע והיא לא יודעת איך להמשיך את המשפט. אני מטפסת אל השרפרף, מובכת כולי. סביבי אני שומעת כמה קריאות התפעלות. אני מניחה את המצנפת על ראשי והיא מכסה את עיני. בראשי אני שומעת.

"הממ.... מעניין... מאוד מעניין... אני רואה פה הרבה טוב לב, גם חוכמה יש הרבה וגם תחכום לא חסר, אני רואה הרבה אומץ, כן, הרבה מאוד אומץ, את לא שומרת כלום בבטן, הממ.... אני לא חושבת שהייתה לנו מישהי כמוך בהוגווורטס. אל תדאגי, סודך שמור אצלי. גריפינדור!" המצנפת צועקת בקול ואני מתיישבת בשולחן הפינתי ביותר.

אנחנו אוכלים ומדברים, אבל מילותיה של מצנפת המיון מטרידות אותי.... "מישהי כמוך..." אז עכשיו אני איזו פריקית לא קשורה ויחידה במינה? לא תודה, היה לי מספיק מזה.

אני מתחילה להירדם רק בשלוש לפנות בוקר, אחרי שמילותיה של מצנפת המיון הדהדו בראשי כל כך הרבה פעמים, עיני סוף סוף מתחילות להיעצם.

"אן, אנסטסיה, סוף סוף את מתקרבת אל יעודך האמיתי. היעוד לשמו יצרתי אותך. עם המידה הנכונה של הכוחות המתאימים. אני איני נוהג ליצור מלאכים, זהו תפקידם של הבוגרים, אך הדרישות היו מורכבות מדי, אף אחד לא היה מסוגל חוץ ממני, את נועדת למקום בו את נמצאת אן, התחברת בדיוק לילד אליו ידעתי כי תתחברי, ואן, רק אם זה נחוץ, להלשמת משימתך, את יכולה לגלות לו, ורק לו, את סודך."

אני קופצת בבהלה, ופתאום אני מבינה הכל. 'תודה אבא' אני לוחשת ומניחה את ראשי חזרה על הכר. וכשעיני מתחילות להיעצם בשנית, השעון המעורר מודיע על יום חדש, היום הראשון שלי בהוגוורטס, המקום בו הכל מתחיל, המקום בו נמצא הילד שאני צריכה לעזור לו, הארי פוטר. היום הילד ששרד, בעתיד הנבחר והילד שהביס את אדון האופל.

תגובות?????

אם אהבתם פליז תדרגווו.... אני עובדת קשה על זה....

הפרק הקודם