לב החשכה

שם: לב החשכה.

פאנדום: ה"פ.
דירוג: PG13.
שיפ: בן/ מורגנה, טדי/ וויקטואר.

תקופה: חמישים שנה אחרי הקרב האחרון. כחצי שנה אחרי סיום "מים אפלים".

תקציר: עולם הקוסמים שוקע לעידן אפל נוסף של אלימות ורדיפה. האיום הממשי קורא לתחייתם של הדוגלים בטוהר הדם ובעליונותם של קוסמים.

באקדמיית ווינטרהול, מורגנה ליבריס נחשפת אל נבכי הקסם המסתוריים ביותר בעוד היא משחזרת את המחקר שהביא למאסרם של הוריה באזקבן, כלל לא מודעת לקיומה של פיסת מידע מסוכנת החבויה בזיכרונה המודחק.

ג'יימס פוטר נאבק לשמור על מעמדו כראש מסדר עוף החול, אך לא מסוגל להתנער מהחוויה המערערת שעבר במסעו לבטן האדמה. חלומות משונים, מציאותיים להחריד, מערערים את ביטחונו בשפיותו. האם ייתכן שאלה יותר מסתם חלומות?

בן טרנר, התוספת העדכנית למשפחת פוטר, מגלה כי להיות נכדו של גיבורו השנוי במחלוקת של עולם הקוסמים זו עבודה קשה ביותר. בעוד הוא עושה מאמצים למצוא את אימו, הוא נסחף למערבולת של סודות ותככים כשהוא מגלה כי כוחות בעולם הקוסמים מעוניינים לנצל אותו.

והיכן שהוא, בכלאו, אלבוס פוטר מגלה את הסוד שמאחורי האור הכחול, ואת הקשר שלו אל חברו הטוב דיימוס ליבריס, ואל אביו.

 הערות: זה פאנפיק ההמשך של "מים אפלים", השני בסדרה של שלושה.

קישור לפאנפיק הקודם: http://hportal.co.il/index.php?act=fanfiction&showpic=3690&showchap=1

פרולוג

"כעת גוועו כל לחשי

ומעט כוחי בשתי ידיי,

קלוש הוא. אמת בפי

ברצונכם אסיר אני..."

אולם בית הדין היה קר, מואר באורם של מאות נרות מרחפים, דקים כמו אצבעות שלדיות. קולות שבריריים ומהוסים, מהולים שיעולים וכחכוחי גרון, הדהדו בין קשתות התקרה הגבוהה, הבנויות לבנים של אבן שיש ירקרקה.

ביציע עץ מפואר בעל שלוש קומות ישבו שישה קוסמים לבושים גלימות סגולות מסורתיות, שופעות. הקסמהדרין ישב בהרכב חלקי ביותר באותו היום.

חמישה מהם היו זקנים – עורם מקומט ומוכתם משנים ומשקפיים עבות או משקפות מאפשרים להם לבצע את עבודתם בעיניהם קצרות הרואי. רובם היו מבוגרים מספיק בשביל לזכור את המלחמה הראשונה.

"אל נא תרחשו לי רע

כי ארקב באי גזרה

איסורי פתחו מייד

בתשואות יד אל יד..."

החברה החמישית הייתה צעירה ביותר, והיחידה שלא לחלוטין שמה לב לדיון המתנהל סביבה. היא הייתה צעירה מחמשת האחרים בהרבה, למרות שהייתה בת יותר מחמישים. היא הייתה ילדה קטנה בזמן המלחמה השנייה. היא זכרה אך במעורפל כיצד הייתה מבולבלת ונרגשת כשערב אביבי אחד הוריה אמרו לה שהיא הולכת לבלות את הלילה הזה אצל סבה וסבתה. היא כבר לא זכרה בברור כיצד התעוררה עם שחר אחרי אותו לילה ומשום מה פחדה לצאת מהמיטה, כי חשה שדבר מה רע מאד התרחש. את הרגע בו הודיעו לה שהוריה לא יחזרו מהקרב היא מחקה מזיכרונה מזמן.

זה לא היה חריג. היו רבבות ילדים כמוה באותם ימים – הקורבנות האמיתיים של המלחמה, כך כינו אותם. היא לא הייתה מיוחדת אז. אבל מאז אותם ימים טרחה בכוונה רבה להיות יוצאת דופן, להיות מוצלחת יותר. גם כשהגיעה למשרת יושבת ראש הקסמהדרין לפני שמלאו לה חמישים, ידעה שיש עוד הרבה שהיא יכולה להשיג בחיים האלה.

"בהבל פיכם פחו משב

במפרשי, ולא – לשווא

כל חפצי להגותכם;

אין כוחות לי עוד, ואין

לי עוד קסמים לקסם..."

" - האם ליושבת הראש יש מה להוסיף בנידון?" קולו של אחד החברים התערבב במילות הספר הדק שנח על ברכיה של יושבת הראש. היא סגרה אותו – זה היה העמוד האחרון – והתפנתה להביט בקוסם שעמד לפני היציע. הוא היה קוסם מבושם ועב בשר שנבחר לייצג את תושבי הוגסמיד שהצליחו לברוח בזמן הפשיטה הכואבת שהתרחשה שישה חודשים קודם לכן. היא הכירה אותו – כל תושבי העיירה הכירו אותו – אבל זה לא אמר שהיא עומדת לתת לו יחס מיוחד במעמד הזה.

"למשרד הקסמים יש עניינים חריפים יותר על הפרק כעת," היא סיכמה בקרירות. "תאמר לחבריך מה שתרצה, אך סביר שיהיה עליכם לחכות עוד שישה חודשים לפני שתוכלו לחזור לבתיכם."

הקוסם האדים בכעס ועלבון. מיישר את שפמו, הוא אמר בטון מלא חשיבות עצמית, "אומנם אני מכבד אותך, חברת הקסמהדרין סלין – "

"יושבת ראש הקסמהדרין."

"שיהיה. כל התושבים רוחשים לך כבוד, כחברת קסמהדרין וכשכנה. אך יהיה עליך להתחיל לדאוג למעמדך אם תמשיכי להתעלם בצורה כה גסה מדרישותיהם של הקוסמים שכספם ממן את הכיסא שלך - !"

יושבת הראש אפילו לא טרחה להישאר ישובה במהלך כל דבריו. היא תחבה את הספר תחת זרועה הנתונה שרוול רחב וקמה ללא בושה בעודו מדבר.

"הדיון הסתיים. החברים משוחררים."

היא צעדה אל הדלת בצעד נמרץ, כהרגלה, חושבת על העבודה המחכה לה במשרדה.

"זה היה קר, גברתי."

העוזר האישי שלה המתין לה על המדרגה הראשונה של היציע הקרוב לדלת, משחק בשרביטו בהיסח דעת. למרות היותו גבר נאה וחינני, תמיד נדמה היה שהוא עוטף את עצמו בגלימה של צל, גם כשישב בחדר מואר.

בנוסף לגלימתו האפורה המקובלת, עטה היום צעיף אפור אלגנטי מקושט בסיכה כסופה. הוא נראה מלכותי ביותר בלבוש הזה, בשילוב שיערו הבהיר ועניו האפורות, כמו נסיך צעיר וקל רגליים. הוא בהחלט ידע להתלבש, אך יושבת הראש מעולם לא התרשמה מידע מהסוג הזה.

היא לא השיבה. הוא ליווה אותה אל המשרד שלה מבלי שתאמר מילה.

"את באמת סבורה שהמוגלגים יחזרו להוגסמיד בשביל פשיטה נוספת, גברתי?"

יושבת הראש הפנתה את ראשה והביטה בו תוך כדי הליכה. מסדרונות הלשכה היו שקטים ומלאים ניחוח של שטיחים, והיא צעדה בהם כאילו היו הארמון שלה.

"אתה נראה חושש, אדון דאלקור."

העוזר שלה לא העז להשיב לה בחוסר נימוס, לכן רק התאמץ להסתיר את המבט המוטרד על פניו בשאננות מתנשאת. היא לא לחצה. היא אומנם לא אפשרה לו לקחת חופש אחרי האירוע שעבר בהוגסמיד – היה יותר מידי עבודה לעשות באותם ימים עתירי מהומה, ובינה לבין עצמה חשה שעליו להיות בפעילות על מנת לא לשקוע במה שראה באותו הלילה – אך היא לא הייתה חסרת רגישות למצבו.

היא בעצמה חמקה בעור שיניה מחסרי הקסם כשפשטו על הוגסמיד, נוטשת את ביתה ומותירה את כל רכושה מאחור. והוא, שלא גר בעיירה, נקלע אל קרב אימתני מול המוגלגים כשהגיע למסור לה משלוח בעל חשיבות עליונה. משלוח בעל אופי עדין ביותר. נערה, לא יותר מפרחחית בת שמונה עשרה, שחשבה שתוכל לחמוק מפריצה למשרד הקסמים ומחיטוט בנושאים שהיו רגישים עבור יושבת הראש מבלי לשאת בתוצאות.

אך המשימה לא הושלמה. הנערה ברחה, כל ההילאים נלכדו או נהרגו במקום, ורק עוזרה הצליח לחמוק. והוא ראה שם משהו שלא הרפה ממנו מאז. היא ידעה. היא כמעט יכולה הייתה לראות את המחזות מתנגנים בראשו שוב ושוב מאחורי עניו כשהיה בהרהר בהם.

אולי זה היה לטובה שהוא לא השלים את המשימה באותו הלילה. מאוחר יותר הוא דיווח לה שהיה אדם נוסף עם הנערה – גבר צעיר ולא מוכר. רק לאחר מספר שבועות, כשפניו של אותו גבר צעיר הופיעו בעיתון, תעלומת זהותו נפתרה.

קשה היה לתפוס כמה הייתה קרובה לכישלון כל תוכניותיה. לו היה נודע לאביו של אותו נער – לא אחר מאשר ג'יימס פוטר, ראש מסדר עוף החול – שיושבת הראש גילתה את מקום המסתור של קוסם מבוקש (שבמקרה היה אחיו) ולא דיווחה על כך ללשכת ההילאים, ובנוסף לכך חטפה על דעת עצמה נערה מבלי להציג את ראיות הפשע שבצעה, גורמים במשרד הקסמים היו דואגים לייצר לה הרבה צרות. במצב זה, חשופה תחת עינם של כל עמיתיה, היא לעולם לא הייתה מצליחה לממש את תוכניותיה.

אך ליל הפשיטה לא טמן בחובו אך ורק רע. הנערים מעולם לא ידעו מי ארגן את חטיפתם, וכל התרחיש הסתיים בניצחונם, על פניו. כעת היה ליושבת הראש זמן לתכנן את מהלכיה מחדש, ולהשתמש בכלי החדש שהופיע על לוח המשחק שלה – הלוא הוא בנג'מין פוטר – בצורה הטובה ביותר עבורה.   

הם נכנסו למשרדה, שהיה קר לא פחות מחדר הדיונים. יושבת הראש התיישבה בשולחנה מייד, מניחה את הספר בצד ומתחילה לעבוד. עוזרה הדליק עבורה את האח על דעת עצמו, ובעוד הוא ממתין שהלהבות יגדלו, הסתכל בארון הזכוכית הצבעונית שמעל האח, הפריט הייחודי היחיד בחדר הצנוע. ארון הגביעים שלה.

"מה זה?" הוא שאל, ניגש ובוחן את כריכת הספר בו עיינה בזמן הישיבה. "הסערה, מאת שיקספיר... עדיין קוראת ספרות מוגלגית, גברתי?"

"דע את אויבך," היא דקלמה, לא מרימה את ראשה. היא לא סיפרה לו שהיא מצאה את המחזה הזה מושך במיוחד, וקראה את המערכה האחרונה שלו שוב ושוב בימים האחרונים.

הוא התכוון לעלעל בספר, אז היא מיהרה להטיל עליו עבודה. הוא יצא מבלי שיהיה עליה לבקש פעמיים, משאיר את הספר על השולחן.

היא לא המשיכה לעבוד לאחר שיצא. בחודשים האחרונים גילתה שהיא מצליחה להיות יעילה רק כאשר יש בסביבה אנשים בפניהם היא צריכה להעמיד פנים.

היא ניגשה אל ארון הגביעים שלה, שהיה חסר ידית או מנעול. הוא נפתח למגעה בלבד. בפנים נח מתקן עץ עגול עמוס מבחנות, והיא סובבה אותו בעדינות. השמות הרשומים על התוויות שהבדילו בין המבחנות חלפו על פניה כמו ציפורים בנדידת הסתיו. שמות אויביה המרים ביותר.

היא נהנתה לאסוף את הזיכרונות מרגעי התבוסה הגדולים של אויביה. היא התחילה את האוסף עוד כשלמדה בהוגוורטס, וחברתה הטובה, בה קנאה מרות בסתר ליבה, הושפלה לפני כל הכיתה. באותו הלילה, בשנתה, שלתה את הזיכרון מתוך הרקה הרטובה מדמעות של הנערה השנייה.

אוספה התרחב מאד מאז אותם ימים. רגעי התבוסה נהיו חריפים ונוראיים יותר ככל שהתבגרה, וכך גם אויביה.

היא עצרה את תנועת הסיבוב במקום מוכר. השם 'הארי פוטר' נכתב בדיו שחורה על הפתק הצחור כשלג. הפקק של המבחנה היה בין השחוקים ביותר; היא צפתה בזיכרון הזה פעמים רבות מספור.

לצד המבחנה נשמר מקום ריק. יושבת הראש שמרה אותו לתבוסה של אלבוס סוורוס פוטר.

אלבוס פוטר אומנם כבר ספג תבוסות רבות, אבל אף אחת מהן לא בדיוק סיפקה אותה. העוזר שלה שמר על ההגיגית שגנב מביתו של האיש מכל משמר (זו כבר הייתה תבוסה) והגיש לה אותה על מגש של כסף, והיא צפתה בכל הזיכרונות שהחזיק שם. היא ראתה כיצד נשבר בלילה בו סיפרה לו על גורלו של אביו, ובלילה בו חברו העבריין נלכד על ידי משרד הקסמים (יושבת הראש הייתה בין חברי הקסמהדרין ששפטו אותו למאסר עולם באזקבן, בצדק). היא ראתה כיצד ברח מבית הספר בעליבות לאחר שגילתה שהוא מנסה לחקור את האישומים נגד אביו, והחליטה להפנות את עולם הקוסמים נגדו.

אבל משום מה, זה לא הספיק לה. לא כשידעה שזיכרון התבוסה המרה ביותר שלו עד כה לא היה ברשותה. הוא נלכד על ידי המוגלגים, הובס על ידי זן נחות ממנו; זיכרון הרגע הזה היה ראוי למקום ששמרה.

ילד טיפש, חשבה לעצמה. הוא לא יותר מאשר ילד קטן שמתגעגע לאבא שלו. הוא היה יכול לעשות הכל, לו היה מנצל את יכולותיו כראוי. היא הודתה בפני עצמה שאם היה מתחיל בגיל צעיר כמוה, כיום היה יכול לאיים על מעמדה כיושבת ראש הקסמהדרין. אבל במקום הוא העדיף לבזבז את חיו בהשבעת סקרנותו האינפנטילית וברדיפה אחר חלומות שווא.

ילד טיפש.

היא נתלה את זיכרון התבוסה המרה ביותר של הארי פוטר וחזרה אל שולחנה. הצלקת הישנה שעל פניה עיקצצה רק מהמחשבה על אותו הלילה הגורלי. היא התיישבה וצפתה בערפל הכסוף מתערבל בשלווה, ומחשבותיה שבו אל עבודתה.

כבר שנים היה ברור לדרגים העליונים במשרד הקסמים שיושבת ראש הקסמהדרין ממלאת גם את מקום שר הקסמים. זה היה שוחק, ועם זאת, ידעה שאין אף אחד שיכול לבצע את שני התפקידים שבצעה טוב כמוה. הרמיוני וויזלי שבה והזכירה לה, בתקפות גוברת, שעליה להכריז על בחירת שר קסמים חדש. אך היא ידעה שאין מה למהר. אם היא לא תוכל להציל את בני עמה מהאיום המתגבר, אף אחד לא יוכל.

'הארי פוטר'. הדיו נחרטה לתוך הנייר בהפגנתיות. יושבת הראש חשה מרירות, אבל אמרה לעצמה שאפילו הוא לא היה יכול היה להציל אותם, לו היה בחיים. זמנו עבר ביום בו הביס את אדון האופל. היא ידעה זאת מהרגע הראשון בו ראתה אותו, כשהלכה לסמטת דיאגון לקנות מצרכים לקראת שנתה הראשונה בהוגוורטס, שם אנשים נאספו סביבו בהתפעלות כשניסה לקנות קדרה חדשה. היא הסתכלה בגבר הצעיר והנבוך, שהיה מוקף בכל כך הרבה הערצה – בכל כל הרבה אנשים שהפנו לה את גבם, לא מודעים לקיומה בכלל – ואמרה לעצמה שיום אחד תראה לעולם שהיא טובה יותר. יום אחד יגיע התור שלה להיות הגיבורה.

היא הניחה את המבחנה בצד ונטלה שוב את הספר. היא שבה אל העמוד האחרון, הגורלי. בעודה קוראת את המילים שוב, לא הצליחה להדחיק את המחשבה על מאות אנשים, קוסמים ומכשפות, כלואים היכן שהוא, מתבוססים בתבוסתם. מחכים שהיא תציל אותם.

"כעת גוועו כל לחשי

ומעט כוחי בשתי ידיי,

קלוש הוא. אמת בפי

ברצונכם אסיר אני.

אל נא תרחשו לי רע

כי ארקב באי גזרה

איסורי פתחו מייד

בתשואות יד אל יד.

בהבל פיכם פחו משב

במפרשי, ולא – לשווא

כל חפצי להגותכם;

אין רוחות לי עוד, ואין

לי עוד קסמים לקסם.

האיוש דרכי יחסום

אלא אם תחנה אפיל;

רק תפילה אותי תציל,

הבוקעת למרומים

אל מידת הרחמים

ותכוף אותה לתת

ומחלה לי על כל חטא.

אם רצונכם בלב טהור

בחסדכם קראו לי דרור."*

___

*אפילוג ("נאומו של פרוספרו"), מתוך "הסערה", מאת שיקספיר.

		הפרק הבא